אתמול, כשחזרנו מהמסיבה, היתה לנו, לחוקי ולי, שיחה מעניינת.
הגענו לדאנג'ן מוקדם. לאחר בדיקה ובחינה יסודית של הרכש החדש מהמפקדת....
היו מעט מאד אנשים. ישבנו לנו בכוך בלאונג והתלטפנו.
הרגשתי שכל המתח והלחץ של הימים האחרונים, נמוג. גם הוא הרגיש.
אני כל כך אחרת כשאני שם. מוקפת באנשים שאני לא באמת מכירה אבל יש סיכוי גדול שאנחנו
משוחחים בצ'אט, מגיבים בבלוגים אחד של השני...ובכאלה שאני מכירה ואוהבת. סוג של אינטימיות.
ובדיוק שם, במקום הכי מוזר שיקרה כזה דבר, אני מרגישה נוח. מרגישה חופשיה. עד כדי כך,
שאפילו אני מוצאת את עצמי רוקדת לפרקי זמן קצרים (וכאן, כותבת לכם, אחת , שלרקוד זה אחד
הדברים שאינני עושה בציבור).
והחוקי...כשאין בסביבה את האיש שהוא מאמין שיש בינינו רומן לוהט (מצטערת על אותו היום, בייבי),
הוא נרגע. כל כך נרגע, שאני מרשה לעצמי לשוטט ברחבי המקום לבד. לפגוש, להכיר, לחבק, לנשק
לגעת...
ואז מגיעה ההופעה של וונוס ופטיש. אז הוא, ממש לא עושה לי כלום. אבל וונוס...היא סיבה טובה
להחליף צד. היא מדהימה. שלוליות הריר שנוצרו בקהל, נוצרו באותה מידה מפיהם של גברים
ונשים...
והמכירה... ישבתי על שפת הבמה, בסנדוויץ עסיסי בין החוקי לבין שולטת נחמדה...
ורק מילה טובה אחת, על איש שאני בד"כ, סובלת מנוכחותו...הפעם, אני מסירה בפניו את הכובע.
ההכנסות מהמכירה היו נמוכות בהרבה, אם לא היה עושה כל כך הרבה רעש ומהומה.
אח"כ, אושה נכנסה בסערה. הפריצות לרכבים....
אוףףףףףף. חוסר האונים. לראות את הדמעות בעיניים של סי. (רק בגללן, הייתי מכניסה את המנוולים
לכלא לצמיתות.) ולדעת שהדבר הכי מועיל שאני יכולה לעשות, זה לחבק. וזה, לא יפתור כלום.
ובאווירה מהורהרת כזו, נכנסנו לרכב. הזריחה כבר התחילה לתת את אותותיה והחוקי שואל אותי:
"אני יודע שטוב לך. שהכלוב עושה לך טוב, האנשים. את יודעת למה ? למה דווקא הם? "
ואז, ציטטתי לו את מה שכתבתי בבלוג של וונוס, על בורות בנשמה...
"הבורות האלה, אף פעם לא מתמלאים. בד"כ, אנחנו מנסים באמת למלא אותם. בד"כ
המילוי מזיק לא פחות מהחלל עצמו. אבל לפעמים, בזמנים של חסד, אנחנו מוצאים את הדרך לכסות
אותם ואם הכיסוי, מספיק יסודי,אז לאט לאט, אפשר להוסיף מעליו עוד שכבה ועוד שכבה של
"חומרים מזינים" ולאט לאט, לעטוף את כל הבור.
תמיד ישאר שם החלל, באמצע. אבל כשהציפוי הופך עבה מספיק ומזין מספיק, אז החלל הופך פחות
מטריד, פחות מכאיב. ולתקופות שהולכות ומתארכות, מתחילים אפילו לשכוח מקיומו."
וזה בדיוק מה שמצאתי בכלוב. בכם. ואני הרבה יותר מאושרת ממה שהייתי לפני כשנה, כשרק
התחלתי בהכרות שלי עם הכלוב.
והאמת היא, שגם הוא יותר מאושר ומסופק.
אז מה אבקש לנו עוד???
לפני 17 שנים. 7 באפריל 2007 בשעה 23:00
