פוסעת בעקבות האהבה

מסתכלת על השבוע שעבר עלי מהצד.

בוחנת את התגובות שלי למהלכי השבוע,

ולא מבינה את עצמי.

רוב האנשים,

היו רצים לבית חולים עם כאבים של דלקת בתוספתן - אני סדרתי את הבית ויצאתי לבילוי עם הנוער

רוב האנשים,

היו נלחצים מהרעיון של ניתוח - אני חשבתי על איך לשגע את המנתחים

רוב האנשים,

היו בודקים כשהתעוררו מהניתוח אם הם חיים ושלמים - אני בדקתי אם מלאו את ההוראות שנתתי

רוב האנשים,

היו שוכבים במיטה, נרתעים מלקום - אני הסתובבתי ברחבי בית החולים שעה אחרי הניתוח

רוב האנשים,

היו לוקחים את הזמן לנוח, להרגע - אני ביליתי בלארח אנשים (תודה למבקרים. אוהבת אתכם)

רוב האנשים,

היו שמחים מהנחיות של שבועיים חופשת מחלה - אני בדקתי אם הם רציניים

רוב האנשים,

היו רצים לרופא לקבל את שבועיים מחלה הנוספים - אני הזמנתי אותו לארוחת ערב בסופ"ש

רוב האנשים,

היו מגיעים הביתה נכנסים למיטה ונחים - אני הגעתי ונכנסתי ישר למלחמות הקיום

רוב האנשים,

היו מרזים מיומיים צום וניתוח שהוריד חתיכה מהם, אני נשארתי באותו משקל.

רוב האנשים,

יקראו את הפוסט הזה ויחשבו שאני פסיכית, אני חושבת גם


תזכורת לעצמי...

אם את רוצה שיתייחסו אליך כמו לאדם נורמאלי.

שידאגו לך כמו לאדם רגיל,

שיקבלו את הקורות אותך בדומה לקבלת מקרים דומים אצל אחרים...

תלמדי לשחרר. תפסיקי לשלוט בהכל כל הזמן. תהיי נורמאלית לשם שינוי.