פוסעת בעקבות האהבה

עם צאת יום הזיכרון, לראות פוסט כזה.

לראות פוסט כזה.

לא מבינה את זה...

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=87415&blog_id=17711

אבל לא מרגישה שאפשר שיעבור בלי תגובה...

כמה נורא, להיות יהודי באוקריאינה, שחי כל חייו כחלק מהעיירה, ופתאום, אתה נרדף, כי איזה איש דת, החליט, שהדבר הכי חשוב לך,זה דם ילד נוצרי, לטובת אפיית מצות. ולך...אין לאן לברוח.

כמה נורא להיות יהודי, בגרמניה , בשנות השלושים, נרדף מושפל נרצח, רק כי מפלצת דמגוגית החליטה שהיהודים הם המקור לכל הרעות במדינה. ולכן, דמך מותר. ולך...אין לאן לברוח.

כמה נורא, להיות על ספינה, לאחר שניצלת מידי המרצחים, רואה כבר סיכוי קטן לעתיד, אבל מוחזר לגרמניה הנאצית, כי אף ארץ לא מוכנה לקבל פליט יהודי . ולך...אין לאן לברוח.

כמה נורא...

כמה קל, לשבת במשרד הממוזג, עם כוס קפה ביד,להביט על אלה שמוקירים,
זוכרים...ולהתבטא בהתנשאות.

כמה קל, לשכוח, שגדי יצחק ומייקל לווין ודן וניר ועוז וחנן ויורי וויסאם...וכל אחד משתיים וחצי רבבות החיילים, אלה שאנחנו זוכרים, יצאו לקרב האחרון של חייהם ולא שאלו למה. הם ידעו. הם ידעו שאם לא הם..אז מי כן. והם היו שם. כן, גם בשבילך.

כמה נורא למות.

כמה נורא למות, אפילו בעד ארצינו.

כמה , הארץ הזו הקטנה, המשוגעת, המשגעת, שאדמתה תמשיך, כמו שזה נראה, להספג בדם, היא האפשרות היחידה שלנו.

כמה קל לשכוח.

כמה נורא ששוכחים