החוקי כבר 30 שעות לא כאן. ואצלי החיים מתחילים להתערער.
אם לפני שהוא נסע, חשבתי שהנסיון הקשה ביותר שלי, יהייה להחליט האם לצאת לדאנג'ן,
פעם אחת או פעמיים. מהר מאד התבהר לי כי זו ממש, אבל ממש לא תהייה בעיה.
עד מועד חגיגות הביכורים הבדס"מיות, אני , אאבד כפי הנראה את שפיות דעתי.
בבית אחד, עם ילד, שתי כלבות שכולם סובלים מגעגועים בשלווה יחסית,
וילדה אחת, בת 9 וחצי. כוכבת טקס שבועות הבית ספרי, שמשוכנעת שעל ההופעה הזו,
היא תהייה מועמדת לאוסקר, לפחות.
היא מתגעגעת, אין בזה ספק, אבל היא במשימה...להוציא אותי מדעתי.
היא רעבה, אבל לא רוצה לאכול.
היא צמאה, אבל לא רוצה לשתות.
עייפה, אבל לא רוצה לישון
וכך, במהלך 30 השעות האחרונות, היא הלכה לישון מאוחר מאד, לאחר שעות של ניג'וס
והתעוררה בשעות שלא כתובות בשעון (שלי, לפחות), פרקה את כל חדר הארונות, כי הבגדים (שלי)
שהיא לקחה עד אמש (לטובת תפקידה הבלתי נשכח, כ"אמא של שחר"), לא מצאו חן בעיניה.
היא פרקה את כל מגירת האיפור, כדי למצוא את האיפור המדוייק. קרוב ל 30 קופסאות נעלים, יצאו
מהארון, והנעליים נמדדו... וכל זה מלווה בצורך בלתי נשלט שלה, לשתף אותי בחוויה...
וייללות בלתי פוסקות, כשהדברים לא מסתדרים בדיוק, אבל בדיוק כמו שהיא רוצה.
אה...יש גם ילד. הוא, משתדל. מסתבר שהקונספציה של שוחד, פועלת.
30 שעות, שהחוקי כבר לא כאן.
אני רוצה את אמאאאאאאאאאאאאאאאאאא שלי....
לפני 17 שנים. 21 במאי 2007 בשעה 5:04
