פוסעת בעקבות האהבה

לפעמים, השהייה שלי באתר במפגשים ובמסיבות, גורמים לי להבין, עד כמה אני חסרת יכולת, להתמודד עם המגבלות שלי. ומעשה שהיה, כך היה...

...למסיבת שבועות, הגעתי עם הבוגרת האחראית. האמת, היא לא היתה צריכה לשמור עלי.

מי שמכיר אותי, פוחד פחד מוות מהחוקי או שבוחר לשמור היטב על כבודו. (כן, כן, אני יודעת שחיבקת אותי חזק...ושאתה לא פוחד )

כלפי האחרים, אני ממש לא אטרקציה ו/או לא משדרת פתיחות או רצון להתערבבות. אז אף אחד לא ממש פונה אלי. ואני, פנויה להנות מהמצב האופטימאלי לדידי. להיות בתוך,אבל מחוץ. להיות ביחד, אבל לבד...

אלה הן שעות נהדרות, לבחון את עצמי ולהשוות לאחרים.

ביציאה מהמסיבה, בשעה מאד מוקדמת בבוקר, עברנו בלאונג' . על הספסל הגבוה, שכבה בחורה ומאסטר אחד, דווקא נחמד, הכה בישבנה. והבחורה, לא התאפקה וצעקה ונאנחה. ואני, הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא, איך היא מעיזה לצעוק. לא מה עובר עליה, האם כואב, כואב מדי, נעים, נכון... רק איך היא מעיזה בכלל, להראות שכואב.

ואז, אחרי כמה זמן, זה היכה בי. זו לא היא הבעייתית. הבעייתית, זו שלא יכולה להרשות לעצמה לשחרר, להראות שכואב, לצרוח מלוא הריאות...זו אני. זו הבעיה שלי. אני לא יכולה ומן הסתם, גם לא יודעת איך עושים את זה....

אני לא יכולה להשתחרר.
אני לא יכולה לשחרר.

ואני כל כך רוצה.

כל כך מפחדת.