שרדתי בפעם השניה בחודשיים, את שרותי הבריאות של מדינתינו,
דבר שהביא הרהורים קשים למוחי המסוחרר...
מי שעבר איתי את הסשן האחרון, היה WHIP יקירי.
משוש נפשי...W, "החיים שלך נפלאים לאחרונה", אמרתי
"אולי תלך לאיזה רבמקובל שיתן לך ברכה"
"חבל עליו", ענה השוט, "בטח יחטוף שבץ אחרי השיחה איתי.אפילו את הלכת לבית חולים בגלל
שדיברנו."
"ואפילו בזה, לא הצלחתי...מה קרה אחרי שהלכתי?" אמר, "שוחררת!"
"נכון", עניתי לו ביאוש...
"אילנאחס בע"מ" הוא קבע...
"למה נאחס?" שאלתי, "לא רציתי להשאר שם"
"שני מתים ומאושפזת בשבועיים זה הספק לא רע" הוא אמר. "תיכף אני מקבל הצעת עבודה מהאיש עם הגלימה והמגל, שמעתי שמי שהתקבל, מת על העבודה."
"ובכן," אמרתי, "לאור הסכנות שבקשר איתך, חייבים לכתוב את ההספד עלי. כולל קריאת הכלוב והדאנג'ן על שמי"
נאום WIPE:
ג'ולי, ג'ולי, ג'ולי, ג'ולי...
איך הלכת לבלי שוב?
ניסית, באמת שניסית לשוב.
מזל שהחזקנו את הדלת של הארון סגורה חזק ומישהו דפק עוד כמה מסמרים.
כמה צעקו הבנות של הכלוב, כמה!!!
ביקשנו שיגבירו את הצעקות, כי הצעקות שלך מבפנים, "תפתחו יא מנייאקים", היו די חזקות...
איך קרענו קריעה, בקרטון של הבירות, לפני שחילקנו את הבירות הקרות.
איך שמנו אפר. אפר!
איך העברנו בינינו את צילום החזה האחרון שלך...למעשה, את שניהם.
הציצים שלך לא נכנסו בתמונה אחת
ג'ולי, איך הלכת לנו...איך, איך???
בדיוק אחרי שסיימת לרדת על הסטייק אצל דוריס
ואפילו לא שילמת, יא קמצנית...
מילא היית אוכלת במקדונלדס!
אבל בדוריס? ועוד למות לפני שמגיע החשבון??
...אח, כמה אהבנו אותה, כמה!
עשרות, מה עשרות? מאות אנשים באו לראות אותך בפעם האחרונה.
ודווקא אמרתי לרב לשים עליך משהו, טלית שקופה זה חושפני מדי...
איזה אישה מוכשרת היית, אפילו אחרי שמתה - היא בקשב מלא!
מבטיחים לבקר אותך כל שבוע שבועיים, עם סטייק טוב.
לא סתם עשינו את המצבה בצורה סינטה, עם טלפון אמיתי שמקושר תמיד למספר של דוריס,
ככה שאיך שיגיע המשיח,דבר ראשון תרימי טלפון לשם ותזמיני משלוח.
לא שלד - סטייק יהיה לך.
ינעמו לך פיסות הצ'יפס שאנחנו מפזרים פה למעלה
אוהבים אותך מאד, שנינו, אני והקברן ששילמנו לו חמישים שקל בשביל שיבוא.
סורי, המשפחה בחו"ל ולא בא להם לבוא. מסרו ד"ש,החוקי עובד מתכנן צ'יפ על שמך.
הילדים כבר נשואים עם ילדים, לבת יש קצביה משל עצמה.
עכשיו יצאה מהפסדים. עד עכשיו אכלה את רוב הסחורה
ג'ולי המתוקה, אהבתי אותך מאד...
תסגרו, תסגרו את המכסה השני...
תנעלו ותתעלמו מהדפיקות.
הנה עוד חמישים שקל, לא שמעתם כלום
תשפכו את הבטון!
התקשה? יופי, עכשיו לירקון.
לא לבית העלמין. לנחל.
ולאחר מכן, קראנו את אתר הבדס"מ של חיי על שמי:
ג' -ג'יגה זיכרון לקח ממך הכלוב
ו -ולמרות זאת לא ויתרת על השהות היומית בו
ל -להקות נשלטים גירשת מעליך
י -יזכר שמך לעד בעברו
כ -כמה שעות בילית בצ'יטוט
ל -לא מתייחסת לאף אחד
ו -ולא משנה כמה אכזבות ספגת
ב -בנפשך הוא יהייה לעד
עד כאן
בינתיים...
לפני 17 שנים. 30 במאי 2007 בשעה 9:04
