פוסעת בעקבות האהבה

כמה שבועות , אחרי שנחתתי נחיתה רכה בכלוב,

נחשפתי לראשונה לתופעת הבלוגים.

כן, כן, קצת איטית אמתכם.

הרעיון של כתיבה, לעולם, באנונימיות,

נראתה לי מספיק לא מאיימת.

ואכן, פעם ראשונה בחיי, התחלתי לכתוב.

כתיבה מהבטן.

הבלוג היה הכותל, פח האשפה, חברה טובה, אסלה,

אליה שפכתי את הכל.

עדכני, היסטורי, כואב, מענג, תהיות, תובנות...

אבל הכל בשביל עצמי. כתיבה לא מודעת לנוכחות אחרים.

לאחרונה, קוראת בלוגים שונים,

של אזרחים מכל סוגי הקיום הכלובי.

ומרגישה , שלחלקם, הכתיבה הפכה מאמצעי למטרה.

כלומר, במקום שהחיים יהיו המטרה, והכתיבה תהיי אמצעי הביטוי,

הפכה הכתיבה למטה והחיים, לדרך למלא את הכתיבה.

החיים הפכו לשוליים. מה שחשוב הוא מה שיגידו על הפוסט.

תרבות הרייטינג הגיעה לבלוגים.

מאז ששמתי לב לעניין, לפתע, מכתיבה מהבטן, באופן טבעי

אני מתחילה לבדוק את עצמי...האם גם אני עושה את זה.


יש לי תשובה לעצמי.

היא לא תמיד מחמיאה לי.

אבל הממוצע בסדר.

ו...לא. זו לא ביקורת.

סתם אבחנה.







לרגע