נגמר החודש.
אח שלי, הקטן, המוכשר,
עלה על המטוס והמריא חזרה לחו"ל.
מצד אחד, הוא בדרך להיות אחד המצליחים בתחומו וזה מרגש.
מצד שני, שוב שנה רחוקה ממנו.
וכמו שזה נראה כעת, הוא לא יהייה בבר המצוה של המינידום שלי.
עצוב.
+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
מזג האויר מתחמם בחוץ,
השמש זורחת במלא עוזה.
אנשים מחייכים ומברכים
ורק אני,
השמיים שבתוך הבטן שלי, אפורים וקודרים
וכולי רועדת מצינה, מחשש.
זו אחת הפעמים היחידות שאני מייחלת שהאינטואיציה שלי תכזיב.
+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
כולי מחוברת לכבלים ולמכשירים.
ניצוץ אחד ו...
+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
מחר,
אני עומדת לבצע את אחת הפאדיחות של חיי...
אני מודעת למציאות, מודעת לדרישות, ואין ספק בגודל הפאדיחה.
השאלה היא האם זה יגמר בתוך פחות מדקה,
או שמא, אני אמשוך יותר.
סיפור עם סוף ידוע מראש.
לפני 17 שנים. 18 ביוני 2007 בשעה 20:19
