פוסעת בעקבות האהבה

והתאפקתי עוד ועוד

אבל כבר לא יכולה. מתקשה לעמוד מנגד.

תקראו לי מחרבת שמחות,

עוכרת אהבות

אבל אתה, כן, אתה יודע מי אתה.

אנחנו מכירים מעט חודשים, אבל אלפי שנים בנשמה.

ואתה יודע שבכל החלטה שלך, אני אעמוד לצידך.

אני מרגישה את ההתרגשות, את העוצמה של העונג

את הריגוש הטהור שמזרים ליטרים של אדרנלין לדם...

אבל אני רואה את העיניים המסונוורות,

המשקפיים הורודות שעליהן

ואני נושאת על כתפי , את החשש לך, ביום שאחרי.

מה שיש לך, מלפני. הוא הבסיס.

בלי זה, לא יכול להתקיים שום דבר אחר

גם הריגוש הזה הנוכחי.

אתה איבדת את הפחד ואיתו את מידת הזהירות,

השמר מלאבד את הבסיס.



ואתם, שקבלתם אותו...

אתם משחקים במשחק סכום אפס.

לכם, אין מה להפסיד.

אז תבדקו את עצמכם. תהיו בטוחים ומשוכנעים

שהעלות של הריגוש הזה, לא יהייה גבוה מדי

לאף אחד מכם. ובמיחוד לו.

תבחנו בכל שניה, האם תהיו נכונים ומסוגלים

לאסוף את הרסיסים, ביום שאחרי.

לפעמים, אהבה נבחנת, ביכולת לשלוח מישהו מעל פניכם,

רק כי ברור שזה עשוי להזיק לו.



אז תסלח לי שאני לא בין המברכים

והמהללים והמקלסים...

הלוואי ויכולתי לשמוח בשמחתך.

הלוואי ויכולתי לפזר לבבות וחיוכים


אבל הצינה שזוחלת בורידים, לא מאפשרת. עדיין.