פוסעת בעקבות האהבה

תשחררי, הוא אומר לי, שניה אחרי שאני נשכבת על הבטן

לשחרר,זה בניגד לעקרונות שלי.ובכן, לא בניגוד לעקרונות באמת,

אבל אני מעולם לא שחררתי, אז אני לא יודעת איך. משחררים, כמובן.

הכאב שפתאום אופף אותי, הוא כמעט בלתי נסבל.

רואה כוכבים. נושמת עמוק, ישר לתוך הכאב. ואז הוא מפסיק.

מעביר את ידיו לאורך הגב. הידיים שלו נעימות. אני מרגישה אותן נעות לאורך הגב

גם כאשר הוא לא באמת נוגע.

ושוב, הכאב...תנשמי, תוציאי את הכאב בקול, הוא מורה לי.

ובכן, לנשום, אני יכולה, חייבת. אבל להוציא קולות??? מה זה?

איך עושים את זה? איך מוציאים קולות, ליד אדם שהוא כמעט זר?

אני??? שאני אתן למישהו לראות מה אני מרגישה?

אז הוא ממשיך ללחוץ. ואני ממשיכה לראות כוכבים. נושמת לתוך הנקודה הזו, הכואבת.

ואז הוא מתרומם, נעמד במלא גובהו מעלי, אני מרגישה אותו בוחן את גופי.

מביך המעמד הזה. אבל לא בלתי נעים.

והמתח, איפה הוא יחליט לגעת עכשיו, מתחיל לשגע אותי.

הוא דורך עלי. מתחיל בכפות הרגלים החשופות ומתחיל לטייל עם הידיים לאורך הגוף

לפעמים דוקר, לפעמים צובט ולפעמים, נוגע לא נוגע.

הדקות עוברות, ולמרבה הפלא, אני מתחילה להרגע.

הנשימה הופכת איטית וסדירה יותר, הדופק כבר לא מאיים לפוצץ את ורידי הצוואר.

אני מתרגלת לכאב. מתחילה לאהוב אותו. את הכאב, כמובן.

הוא הופך אותי על הגב. ומתחיל להתעסק ברגליים. כן, באלה שלי.

אני שונאת את הרגליים שלי. (לכל שוחרי שלומי, זה רק את הרגליים, לא אותי ככלל\)

בעיקר שונאת את הירכיים שלי. הן שמנות, הן מכוערות ובעיקר, הן מכאיבות.

והוא נוגע בהן, בוחן, ממשש. הוא מרגיש את חוסר המנוחה שלי ומחייך חיוך קטן.

תשתחררי, הוא חוזר על המנטרה. תשחררי. תסמכי עלי.

אוחחחח, כמה אני שונאת את המשפטים האלה. כמה אני לא מסוגלת לזה.

כמה הייתי רוצה לדעת לשחרר, להיות מסוגלת להשתחרר...

והוא בשלו. כאילו נקבעה מטרה והוא..הוא מתכוון להשיג אותה.

"את יודעת" הוא אומר לי, "את יודעת שאני יכול להוציא ממך את הצלילים האלה.

את יודעת שאני יכול להביא את הגוף שלך למצב בו הוא לא יוכל לשאת יותר. אז הצלילים יצאו."

אני יודעת, רק מתביישת להגיד לו, להודות, שאני מוכנה, מסכימה, נכונה, רוצה , משתוקקת,

שמישהו יצליח לשבור את ההגנות האלה, לגרום לי לצעוק.

הערצתי ואהבתי תהיינה נתונות לו לנצח, לאחד ההוא. שיצליח. ללמד אותי להאמין ולשחרר...