פוסעת בעקבות האהבה

יש חשמל

ויש אפילו מים

ואין לי אף אחד

שמגובס לו אגודל,

אבל...



"תפשקי", הוא אומר לי.

"לא יכולה. זה לא פועל בפסיולוגיה שלי", אני עונה.

"הגוף שלי לא פועל כמו של כולם".

"אין כזה דבר , כמו של כולם", הוא אומר, נכנס בין רגלי,

מניח את ברכיו, משני צידי המפשעה, ונשען בכל כובד משקלו.

אבל לא כך, זה התחיל.

הגעתי, קצרת נשימה. הוא יושב במבואה, מסתכל עלי במבט רציני,

אבל לא יכול להסתיר את החיוך, מתחת לפלומת הזקן.

"מצטערת...הבטחתי להגיע רגועה, הפעם. לא הצלחתי."

"לא נורא", הוא אומר. "העיקר שתצאי רגועה מכאן".

נכנסת לחדר, נשכבת על הרצפה...

"נו", הוא אומר... "התחלת לחשוב בשבילי?

מי אמר לך לשכב על הבטן?"

מסתובבת על הגב, עוצמת את העיניים.

הוא עומד מעלי ברגלים פשוקות., עם הרגל, מפשק לי את הרגליים.

"עוד", הוא אומר לי.

"לא יכולה. לא יכולה."

"טוב", הוא מוותר לכאורה.

"אמרת ששסף הכאב שלך גבוה, בואי נמשיך לבחון את העניין..."

הרגליים שלו מפשקות את שלי בבעיטות קלות, ואני מרגישה מסמרי מתכת מלובנים

שחוצים את אגן הירכיים שלי.

הוא לש את בשרי. את בשר פנים הירך. החלק הכי מכאיב פיסית ונפשית.

ואני לא יודעת מה יותר, כואב או מביך.

"תנשמי", הוא מזכיר לי, ואני שמה לב, שבאמת, חסר לי קצת חמצן...

"ותיישרי את המצח. שלא יהיו לך קמטים."

מנסה לנשום. לא ממש מצליחה. והוא בשלו.

עושה בי כרצונו.

נשימות עמוקות לתוך הכאב. אני לא צועקת. לא יכולה.

והוא, הוא אמר לי כבר, שיום אחד הוא יגרום לי לצעוק.

ואכן, לאט וביסודיות , הוא מעלה את רמת הכאב,

מעיסוי קל, לכאב חד וצורב. מרגיש כמו ברזל מלובן שחודר דרך העצמות.

אני מרגישה אותו בוחן את פני.

אני, כבר מזמן, שם במקום של להתרכז בכאב ובשחרור שלו.

נושמת לתוכי לתוך הכאב, עד שכבר לא נשאר לי אויר.

ואז, כשלא נשאר בי דבר, אז הוא מצליח. אנחנו מצליחים.

הוא נמצא בין רגלי, ברכיו לוחצות על המפשעות, ומטיילות לעבר הברכיים.

ואני משחררת אווץץץץץ'

שנינו בהלם לרגע.

הוא מתעשת מהר, תוך חלקי שניה

וממשיך, לוחץ ודוחף, לוחץ ודוחף.

אני, לא מאמינה שאכן שמעתי את עצמי, צועקת.

פוקחת עיניים לרגע, לסדק צר, ורואה את החיוך המרוצה על פניו.

ובכן, כנראה שבאמת זו הייתי אני.

עוצמת חזרה את העיניים, שוקעת בשלווה.

הוא מתיישב לידי, נוגע לא נוגע...מרגיע.

נתראה בשבוע הבא.