פוסעת בעקבות האהבה

מוצאת את עצמי , נכנסת לאחרונה, לעימותים שונים.

דווקא כאן, לכאורה, האקס טריטוריה שלי.

בועה חסרת חשיבות אמיתית, בחיים האמיתיים.

ובכל זאת, מוצאת את עצמי נלחמת.

ובסוף כל מלחמה, מנצחת או מנוצחת,

מצד אחד...כמו אחרי אורגזמה אדירה.

תחושה של שחרור. השקט שאחרי הסערה.

ומצד שני, תחושת ריקנות. על מה לעזאזל אני נלחמת?

למה לכלות את עצמי, את האנרגיה, הכוח, המרץ,

על דברים שבסופו של עניין, אין לי כל חלק בהם. לטוב או לרע.

למה שיהייה לי איכפת מאחרים?

אתמול מישהו שאל אותי : "למה את לא יכולה לאהוב אותך, יותר מאת כולם?"

ובאמת למה?

למה רווחתו של כל אחד אחר, טובתו,תהייה תמיד אצלי, לפני טובתי?

למה אני אעשה בשביל אחרים, דברים שמעולם ולעולם לא אעשה בשביל עצמי?

למה אני צועדת בעיניים עצומות, ישר לזרועותיו של כל אדם אגוצנטרי אגואיסטי

וקוטפת עבורם את הירח והכוכבים, ולעומת זאת, אני עושה את המוות,

לכל מי שעושה סימנים שרוצה בטובתי?

אלטרואיזם? תשובה מטומטמת.

בטבע, אלטרואיזם, נועד למטרת הפצת זרעך.

וכאן, בחיים האמיתיים. איפה יש מקום לאלטרואיזם? ולשם מה בדיוק.

אלטרואיזם, לא אמור לערב רגש. וכאן, במקרה הדפוק של הג'ולי, הכל הוא רגש.


לא בטוחה שיכולה יותר. לא בטוחה שרוצה יותר. לא בטוחה שיודעת איך להפסיק.