פוסעת בעקבות האהבה

תתפשטי ותעלי על המיטה, היא אומרת לי.

היא נראית כמו מכשפה, אבל הקול שלה שקט ומתנגן במבטא רוסי בולט.

מתפשטת ונשכבת קצת פוחדת, קצת מתרגשת.

היא מתקרבת, בידיה שני גלילים עמוסי מחטים, דקות ועבות יותר.

ומתחילה לתקוע.

שורת מחטים חוצה את הגולגולת. מהמצח ועד העורף.

שורות מחטים נוספות, נתקעות לעומקת משמני הידיים. ולאורך השוקיים מפנים ומחוץ.

ואז, היא נתקפת במוזה אומנותית.

גדודי מחטים שמהצד שלי, נראות גדולות, גדולות מדי, נתקעות ממפתח הלב, לאורך הצלעות

מציירות ראש חץ שממנו, יורדת שורת מחטים בצבע שונה, לאורך הבטן, ומסתיימת בשיפולי הבטן.

מחרוזת מחטים נשזרת סביב הצוואר. מנקודת המבט שלי, הקצוות הורודים נראים כמו פנינים.

המחטים לא כואבות כמעט. מעט מהן צורבות. אבל הידיעה שאני משמשת כרית סיכות חסרת אונים,

מתחילה לגרום לי לחצים באיברים מסויימים בגוף.

ואז היא יוצאת, סוגרת את הדלת ומכבה את האור.

אני נותרת עם עצמי והמחשבות...

אם זה לא ירפא את התחלואים,

אולי , עכשיו,

יש בי מספיק חורים שיאפשרו לשדים לברוח...