פוסעת בעקבות האהבה

שבת, שעת צהריים. לפי התוכניות, המינידום (להלן, מיני) ואני, אמורים ולשייט ברכב לאיטנו, לאילת.

המיני, סיים את המכינה, בהצטיינות יתרה בממוצע משוכלל גבוה מ 100 (השמועות אומרות שהגיע

להשגים הגבוהים ביותר שאי פעם הגיעו אליהם שם. ושם, המינימום למעבר הוא 85), הרוויח ביושר

קורס צלילה, עם אמא. לבקשתו.

הכל ארוז ומוכן אבל אני רואה שחור בעיניים. מנסה למשוך, אולי ההרגשה הרעה תעלם, אבל לא.

אין מצב שאני יכולה לנהוג עד אילת במצב הזה.שינוי מהיר בתוכניות, מניב 2 כרטיסי טיסה לאילת,

במחיר של פחות ממיכל דלק וכמה שעות מנוחה.

למחרת, מלאי עוז ועזוז, אנחנו מגיעים למועדון הצלילה ומתחילים בקורס. השיעורים עוברים בחטף

ואז מגיעה שעתו של הרופא. כל אחד שרוצה לצלול, ויש לו בעיות רפואיות, צריך לעבור אישור רופא

צלילה. משהו המקביל לאישור רכב ישן, לפני חידוש רשיון הרכב.

ובכן, מגיע הרופא, מתבונן בטופס שלי ומחוויר. בקול רשמי, אח רועד משהו, הוא מודיע לל, שהוא לא

יכול לאשר לי לצלול. מסתבר, שהבעיה הרפואית המרגשת שמתלווה אלי, ניתנת לאישור רק על ידי

רופא אחד, שנמצא בת"א והסמכה לצלילה היא רק במועדון שהרופא הזה עובד איתו.

נפתחה מסכת של נסיונות למצוא את הנ"ל, אבל המנוול, הקרטליסט, כמובן, איננו. מה שמכתיב

את זה שאני מסיימת את הקורס, אחרי שעתיים, של הסתובבות בבגד ים בלבד לגופי, בבושת פנים.

המיני, בעידודי, ממשיך בקורס , עד שחוזר לפנות ערב ונושא את הבשורה: לא רוצה קורס בלעדיך.

אין צחוקים, לא כיף לי. וכיוון שאצלינו, אין אונס, אנחנו כאן,שנינו, בחדר ענק בבית מלון כייפי באילת,

מתרגלים, זמן איכות אמא-מינידום. ובשאר הזמן, אני מתרגלת מנוחה שלמה ושופינג קטן.


מחר יגיעו החוקי שישא בזרועותיו אחת מינידומית וזוג הורים שלי. בדיוק אז, תגמר המנוחה.


אני כל כך רגועה וכל כך עצבנית

בא לי להרוג מישהו, ברכות.








מי שעומד מלפני מאחורי ומצדדי,

שיברח מהר