סבא שלי מת.
סבא שלי שהלך הכי מהר מכל האנשים שאני מכיר גם כשהברכיים שלו כאבו לו נורא והוא לא אמר על זה כלום.
אף פעם.
כלום.
רק הלך מהר ואהב אנשים שאהבו אותו בחזרה.
הסבא הזה שלי, שלימד אותי להתגלח, שגם כשהאלצהיימר לקח אותו התעקש להתגלח יפה כל בוקר וללבוש את החליפה והעניבה שלו ולצאת החוצה ולאהוב אנשים כמו שרק הוא ידע.
סבא שלי נסע לאסואן כי הוא רצה לראות את הסכר ואף אחד לא עשה לו כלום למרות שהוא היה יהודי על גג של רכבת באמצע שומקום.
הוא חזר עם חוויות של אנשים משם.
גם מאיטליה.
גם ממקומות אחרים.
ורק כאן הילדים שלו לא עשו כלום חוץ מלהתבייש בו ולריב על הכסף שאין לו.
האלצהיימר לקח את הסבא הזה שלי לפני שנים והשאיר לי רק קליפה.
"אני זוכר אותך, אתה הנכד שלי"
גם עם אלצהיימר הוא אהב אותי נורא ואני לא יכולתי לשבת שם ולהחזיק לקליפה השדופה הזו את היד בלי לחשוב על האובדן שלי.
ועכשיו,
עכשיו סבא שלי מת.
לפני 10 שנים. יום שישי, 10 ביוני 2016 בשעה 6:49