סבא שלי מת.
סבא שלי שהלך הכי מהר מכל האנשים שאני מכיר גם כשהברכיים שלו כאבו לו נורא והוא לא אמר על זה כלום.
אף פעם.
כלום.
רק הלך מהר ואהב אנשים שאהבו אותו בחזרה.
הסבא הזה שלי, שלימד אותי להתגלח, שגם כשהאלצהיימר לקח אותו התעקש להתגלח יפה כל בוקר וללבוש את החליפה והעניבה שלו ולצאת החוצה ולאהוב אנשים כמו שרק הוא ידע.
סבא שלי נסע לאסואן כי הוא רצה לראות את הסכר ואף אחד לא עשה לו כלום למרות שהוא היה יהודי על גג של רכבת באמצע שומקום.
הוא חזר עם חוויות של אנשים משם.
גם מאיטליה.
גם ממקומות אחרים.
ורק כאן הילדים שלו לא עשו כלום חוץ מלהתבייש בו ולריב על הכסף שאין לו.
האלצהיימר לקח את הסבא הזה שלי לפני שנים והשאיר לי רק קליפה.
"אני זוכר אותך, אתה הנכד שלי"
גם עם אלצהיימר הוא אהב אותי נורא ואני לא יכולתי לשבת שם ולהחזיק לקליפה השדופה הזו את היד בלי לחשוב על האובדן שלי.
ועכשיו,
עכשיו סבא שלי מת.
עוד לא בטוח... נראה...
קצת על עצמי וכל מי שגר בתוכי..."אבל לא בא לי ואני לא רטובה בכלל"
"אין לך מושג על מה את מדברת בכלל, את במחזור ומדממת, לא? זה הכי רטובה שיש, עכשיו תפשקי"
"יום משפחה שמח!" היא כותבת לי ואני מחייך.
כל היום.
אני מחייך.
גם בפה.
" אתה יודע שאני גומרת רק כשאתה אומר לי, אני רק מסבה את תשומת ליבך לכך, שאולי בא לך שאני אגמור."
"כולם רוצים לשנות אותי" אומרת לי האישה שאני אוהב באחד הלילות הקשים שלנו.
"את לא צריכה להשתנות" אני אומר לה בלילה אחר של אהבה "צריך רק לגלות לך את כל הדברים שהם את ואת עדיין לא יודעת מהם. את לא צריכה להשתנות כשאת פשוט יכולה להיות הכל. רק תרצי"
לפעמים, אני פשוט לא מבין את זה, שהמקום הכי בטוח שלה לשאול שאלות ובכלל, להיות, זה בידיים שלי.
היא אומרת, שזה לא שאני לא מבין, זה שלפעמים אני פשוט שוכח.
אני אוהב אותה.
"את מי דוד הכי אוהב?! את מי?!"
"אני!"
נשמת חייו השישית של הדוד שלה יודעת שהדוד שלה תמיד יהיה שם בשבילה.
אבל רק כמעט.
תמיד.
רק כמעט.
לפעמים אני מרגיש כל כך זקן.
ביום השנה הראשון שלנו אני מנשק אותה בצוואר כמו בפעם הראשונה.
כמעט.
"השפתיים שלך רטובות, ניסית לירוק עליי לפני רגע?"
"לא, אתה טועה, זו מערכת יחסים לא שיוויונית שבה לא מעניין אותך כלום מהצרכים והרצונות שלי"
"את צוחקת"
ובכן, מסתבר שהיא לא ושזה מעמיד לי את הזין.