עוד לא בטוח... נראה...

"זה נחמד" אני אומר לאישה שמנסה ולפעמים מצליחה ללמד אותי מילים חדשות וגם, קצת, לשחרר.

אני אוהב אותך.

אחרי סיטי מוח בתור לנוירולוגית בקופת החולים, מעבר לדלת הסגורה אפשר לשמוע את הזקנה החייכנית שנכנסה לפניי בוכה.
אני יודע שאין לי כלום.

בא לי הביתה.

אני שומע את הקול, את הבאסים והניעות הקטנות של הרצפה ואת התנודה של שיערות הזרועות שלי באוויר ומתכסה במוזיקה שהולמת בי כמו בשמיכה אהובה מלפני שנים, הבהונות שלי מתחפרות עמוק כמו שאני אוהב רגע לפני שאני נרדם ואני לא יכול יותר ומניף את הידיים לאוויר ונופל וקם ועף ומאושר בתוך הצלילים האלה שפועמים בי בקצב של הזין שלי בתוכה.

"אני מתה על זה שאתה מוצא לעצמך בלטה ולא זז ממנה כל הערב" היא אומרת לי ומנגבת ממני את הזיעה.
אני מחייך בפה ומתעלם בלב.

אני לא מצליח לגדול.

אנימסתכלעלהירחשמסתכלעלייבחזרהמבינותלענפיהעץשאנחנועומדיםלידוואנימרגישאתעצמיזקןנוראפתאוםואתהחייםשליזולגים

מבינותהאצבעותשליאלתוךהחולהזהשאניהופךבאצבעותבמקוםהזהשאנילאיכוללקרואלוביתוכואבליואנירוצהלחבקאותהולהגידלה

שהכליהיהבסדראבלבמקוםזהאניחובשאתהקסדהואנחנונוסעים.

העגבניות שלי מבשילות.

"אני מוכנה לפלאג שלי עכשיו"

"למה אתה לא מרביץ לי יותר?"

"אל תורידי מים"
"למה?"
"אני אשתין גם"
"מה, כאילו באסלה? למה?"

נשים.

פפפףףףףףף

מאתיים אלף קילומטרים וכמעט את כולם אנחנו עושים ביחד, אני והילד.
אנחנו עייפים כבר ומזדקנים כבר ולמרות הכל מניעים בשאגה והרגל מתרוממת אל מעבר למושב למרות הכאבים ואנחנו יוצאים אל הכביש להילחם ברוח.

קחי אותי אל סוף כל אהבותיי אני שר לה בקולו של אחר
מאתיים שירים יומיים, מרביתם שלה. גם הדמעות.

אבל היא ישנה
ולא שומעת.
קומי.

"איך אתה בספונטניות?"
הדוד שלה שבתקופה האחרונה מגיע הביתה קצת לפני שהוא צריך לצאת לעבודה שוב, מגחך בשקט כאילו שמשהו חוץ ממתי ואיפה באמת משנה.
רגע לפני שקורין אלאל תארח את אהוד בנאי להופעת יומולדת וארבעה הדרנים, נשמת חייו השניה של הדוד תאכל פוקצ'ה ותשתה מיץ תפוזים ותדבר איתו על איוב ושיבוטים גנטיים, עונש מוות והזכות הבסיסית של כל אדם לחיות.
הדוד שלה, בתמורה, מבטיח לה שהיא בחיים לא תהיה חנונית.
בדרך לאוטו של אבא שלה, רגע לפני שהדוד מפוקק לה את העצמות בחיבוקים ונישוקים, הוא ייגע, אולי בפעם האחרונה, בשיער היפה שלה שהיא מאריכה אותו עד לתחת רק כדי לתרום אותו שוב ויחשוב על כל החברים העתידיים שלה שהוא הולך לשבור להם את העצמות כי אין מצב שדווקא אותה סוגרים בחדר בלי מתפח רק כדי לשמור עליה.

דמעות חמות של אהבה נושרות לי על הידיים הקרות רגע לפני שאני מניע ויוצא להילחם בכבישים על הזכות שלי לחיות עוד קצת בשביל להיות הדוד שלהם עוד הרבה.
גם מחר.
גם בכלל.
גם.
תמיד.

"אני זוכר אותך" הוא מצביע עליי באצבעות שלימדו אותי להתגלח שלא רעדו אז ולא רועדות גם היום
"אני זוכר אותך, אתה הנכד שלי ואני אוהב אותך. מה שלומך? איך בעבודה? אתה חוסך לבית?"
אני מלטף לסבא שלי את העור הקמוט של כף היד השמאלית עד שהאור בעיניים שלו כבה שוב והפה שלו נפתח קצת
הסבא שלי שלא זוכר איך קוראים לילדים שלו ובטוח שהפיליפינית שלו היא אשתו והוא בן עשרים אבל כשהוא חוזר אליי הוא זוכר אותי.
אותי.
"בואי כבר" אני מסנן לעברה ומושך אותה במפרק היד אל עבר האופנוע שמיילל כמו משוגע ברחובות רמת גן שני רמזורים בדיוק לפני שאני משאיר אותו מונע ומתקפל על המדרכה ובוכה בצרחות
"סבא שלי מת!" אני צורח אל תוך השיער היפה שלה שהיא היתה מרשה לי להתעטף בו לפעמים כשהיינו מזדיינים
"סבא שלי מת! תחזיקי אותי! תחזיקי אותי!"
והיא החזיקה אותי
שנה שלמה עד שגם היא הפסיקה.

שעה וקצת.
זה הזמן שלקח לאמבולנס למצוא אותנו בשטח ולתחבושת האישית שלי שכרכתי סביב הזרוע שלו לדון אותו לחיים בלי יד.

אני נרדם ומתעורר מחבק את עצמי בצד שלה
היא לא נוגעת, גם לא מתוך שינה.