עוד לא בטוח... נראה...

"את מבינה, זה קודם כל סטירה ורק אחר כך נשיקה"

#הדוד_כאושיה_חינוכית

"ככה" אני אומר לאישה שלא עושה רגשות רק צרחות אצלי במיטה
"ככה, תעשי לי תנועות יפות של זונה"

"אתה מתכוון לקחת את הנשיקה ההיא עכשיו?"
אני מחייך אליה ומפרקי האצבעות שלי יצמיחו בבוא הזמן

אור חדש.

"אני מקולקלת" היא אומרת לי בקול הרדוף מדי שלה "אני מקולקלת, אתה לא מבין?"
הדם שלי הופך לאלכוהול ולמים שוב כשאני נזכר שאנחנו כבר לא משפחה.

תרגישי טוב.
בבקשה.

בבית הזה שלי יש ריח של נשים מבשלות מבתים של אחרים
לפעמים, לפעמים אני עושה גם, ריחות
אני מבשל בשביל לאכול
לא תמיד זה מצליח לי, להיות טעים או שווה ואני מקבל את זה, איכשהו, לא תמיד
זה עוזר לי לחשוב על זה ככה כשאני צולה את הכבדים הנפלאים האלו עם בצל על מחבת הפסים שלי
אני לא חושב עליה כמעט בכלל, על האצבעות הנקיות תמיד שלה ועל האהבה שלה לאוכל שלי אבל לא מספיק אליי בשביל לאכול אותו עוד הרבה
אבל לרגע
אחד
לפני שהשיניים שלי מבקעות את הקרום הדק שעוטף את הבשר
לרגע אחד אני מרשה לעצמי לחשוב עליה שוב
ככה
אני סוגר שיניים על בשר שהוא לא שלה
אני שותה בירה קרה
מנגב את הפה בגב כף היד
נעמד עירום בחלון של השכנה שמסתכלת עליי מאונן אל תוך השירותים בכעס מריר בכל בוקר
אני מבשל רק קצת, לפעמים, בעיקר בשביל לאכול.
וקצת כמו את החיים שלי
קצת כמו את הנשים שלי

אני אוכל עם הידיים.

קצת אחרי שהיא פותחת רגליים אני אומר לה שאני אוהב אותה
היא בוכה.

"אתה לבד?"
"רק בגוף"
היא לא מבינה והאצבעות שלה
אחרות מדי.

"אני מתגעגע אלייך" אני רוצה לכתוב לה ומוחק
"אני מתגעגע אלייך"
ברוח של החוף על האופנוע אני עף
ולא מתרסק.

"קח" היא אומרת ונותנת לי מגבת לבנה
ואני
אני בכלל רציתי את אמא שלה
אני מנגב רק את הפנים.

בתוך המעיל
זכרון של חום ישן
שוב אין אטימה