עוד לא בטוח... נראה...

"כמה תה אתה שותה" תוהה בקול הילדה שלא אומרת קקי
"שתי כוסות" עונה לה האמא שלה ומנשקת אותי חזק על השפתיים כשהיא לא מסתכלת.

"אני רוצה שתחזור לכתוב" היא אומרת לי ואני פותח וסוגר את הפה ולא מספר לה על המילים שפוצעות בי פרחים של דם ואבקנים של זכוכית שבורה.
היא יודעת.
אז היא לא רואה.

זה לוקח לי שני סיבובים שלמים מסביב לאופנוע כדי להבין שאני לא מסוגל להניף את הרגל ולרכב הביתה

"אוד" אומרת הקטנה של הדוד בפעם הראשונה "אוד"

על המיטה שלו למרות הכל אני מסרב להתפרק ולבכות, אני לא יודע איך אני אחזור הביתה או לנשום שוב בלי לרצות להתקפל מכאבים אבל אי אפשר כי להתקפל זה כואב

הדוד שלה שיודע שבגיל הזה אפשר למעוך להם את הצורה בלי שהם יתפרקו לו בידיים ממתין בסבלנות שהיא תפסיק ללטף לו את הזיפים כדי שהדוד יניח אותה בעדינות על הרצפה וילך לדמוע בשקט בחדר השני שהיא לא תראה

אני לא מספר לו על הלבד הזה של אמצע הרחוב אמצע החיים אמצע הכל וצעדים קטנים של נשימות קטועות של סכינים בנשמה ובגוף
אני לא
אני רק מהנהן קלות כשהוא שואל אם כואב וכשהוא מסיים אני מצליח לחזור הביתה אל האהבה המרירה של הג'ין שתתפוצץ לי בבטן ותנסה נואשות לשלוח אותי לישון

"זה בעשרים וחמישה ליוני" היא אומרת "אני מזמינה אותך כבר מעכשיו למסיבת סיום שלי, טוב?" הדוד שלה שאוהב אותה נורא, שמח מאוד שהזכרון שלה לא משהו והיא לא זוכרת איך הדוד שלה בכה בקול במסיבת הסיום של הגדול או עמד על הכסא ועשה בושות לכולם אבל לא לגדול שרץ לחבק אותו עוד לפני שהופעה הסתיימה.

"אוד"
פעם חשבתי שאני מוכן למות בשבילם אחר כך הבנתי שיותר מהכל, אני מוכן לחיות בשבילם.
שישה אחיינים. מאז שהראשון נולד אני דוד.
ככה אני גם אמות.
הדוד שלהם.

.
.
.
#1703 העכבישים הקטנים שמסתתרים בינות לענבים לא בדיוק מתלהבים להלעס ומתנגדים נחרצות
#1704 הם גם לא טעימים

"מה אתה עושה?"
"אמא שלי חולה ולא מרשים לי לצאת לראות אותה" השוק הימנית של מסיקה פוגשת את מיטת הברזל בקצב קבוע
"ככה תישבר לי הרגל, ישלחו אותי לבית החולים הכי קרוב לכאן ואולי אני אצליח לקבל חדר לידה או לפחות להיות באותו בית חולים איתה ולשאול את הרופאים מה שלומה"
"אין לך באמת שברי הליכה, נכון?"
הצליל הזה של הבשר שלו פוגש את מיטת הברזל הופך מונוטוני בינינו ואני מתיישב על המיטה מולו וממתין בשקט
כשהעצם שלו מוותרת ומתנפצת בצליל מחליא של רקמות רטובות אני מתרומם ואוסף אותו מהרצפה.

גימלים בבסיס לשבוע וכשהוא מצליח לצלוע בצרחות שוב הם שולחים אותו לכלא על השחתת רכוש צה"ל.
אין לי מושג מה קרה עם אמא שלו.

"את" אני מודיע לה בקול נעים להפליא בעודי משייף את העור מעל הפטמה השמאלית שלה
"הולכת להיות ילדה טובה"

הירח המלא שר לי על חלונות שנפתחים.
אני פוסח עליהם אחד אחד.

"ככה" אני אומר לה "שתי אצבעות, עם ציפורניים, עכשיו תסובבי"
היא לא אוהבת שאומרים לה מה לעשות והסימנים שהיא משאירה מתווים בי את הדרך

הביתה.

אני מראה לה את הירח שלי, עגול ובהיר ויפה ומחזיק אותה חזק ולא משחרר גם אחרי שהיא כבר הולכת.
אני לא אומר לה והיא לא יודעת.
אין מפלצות יותר ביער שלי.

את המילים שעברו בינינו אני מוחק באותה עדינות שבה הן חותכות בי זכרונות.