זה לוקח לי שני סיבובים שלמים מסביב לאופנוע כדי להבין שאני לא מסוגל להניף את הרגל ולרכב הביתה
"אוד" אומרת הקטנה של הדוד בפעם הראשונה "אוד"
על המיטה שלו למרות הכל אני מסרב להתפרק ולבכות, אני לא יודע איך אני אחזור הביתה או לנשום שוב בלי לרצות להתקפל מכאבים אבל אי אפשר כי להתקפל זה כואב
הדוד שלה שיודע שבגיל הזה אפשר למעוך להם את הצורה בלי שהם יתפרקו לו בידיים ממתין בסבלנות שהיא תפסיק ללטף לו את הזיפים כדי שהדוד יניח אותה בעדינות על הרצפה וילך לדמוע בשקט בחדר השני שהיא לא תראה
אני לא מספר לו על הלבד הזה של אמצע הרחוב אמצע החיים אמצע הכל וצעדים קטנים של נשימות קטועות של סכינים בנשמה ובגוף
אני לא
אני רק מהנהן קלות כשהוא שואל אם כואב וכשהוא מסיים אני מצליח לחזור הביתה אל האהבה המרירה של הג'ין שתתפוצץ לי בבטן ותנסה נואשות לשלוח אותי לישון
"זה בעשרים וחמישה ליוני" היא אומרת "אני מזמינה אותך כבר מעכשיו למסיבת סיום שלי, טוב?" הדוד שלה שאוהב אותה נורא, שמח מאוד שהזכרון שלה לא משהו והיא לא זוכרת איך הדוד שלה בכה בקול במסיבת הסיום של הגדול או עמד על הכסא ועשה בושות לכולם אבל לא לגדול שרץ לחבק אותו עוד לפני שהופעה הסתיימה.
"אוד"
פעם חשבתי שאני מוכן למות בשבילם אחר כך הבנתי שיותר מהכל, אני מוכן לחיות בשבילם.
שישה אחיינים. מאז שהראשון נולד אני דוד.
ככה אני גם אמות.
הדוד שלהם.
