"איך אתה בספונטניות?"
הדוד שלה שבתקופה האחרונה מגיע הביתה קצת לפני שהוא צריך לצאת לעבודה שוב, מגחך בשקט כאילו שמשהו חוץ ממתי ואיפה באמת משנה.
רגע לפני שקורין אלאל תארח את אהוד בנאי להופעת יומולדת וארבעה הדרנים, נשמת חייו השניה של הדוד תאכל פוקצ'ה ותשתה מיץ תפוזים ותדבר איתו על איוב ושיבוטים גנטיים, עונש מוות והזכות הבסיסית של כל אדם לחיות.
הדוד שלה, בתמורה, מבטיח לה שהיא בחיים לא תהיה חנונית.
בדרך לאוטו של אבא שלה, רגע לפני שהדוד מפוקק לה את העצמות בחיבוקים ונישוקים, הוא ייגע, אולי בפעם האחרונה, בשיער היפה שלה שהיא מאריכה אותו עד לתחת רק כדי לתרום אותו שוב ויחשוב על כל החברים העתידיים שלה שהוא הולך לשבור להם את העצמות כי אין מצב שדווקא אותה סוגרים בחדר בלי מתפח רק כדי לשמור עליה.
דמעות חמות של אהבה נושרות לי על הידיים הקרות רגע לפני שאני מניע ויוצא להילחם בכבישים על הזכות שלי לחיות עוד קצת בשביל להיות הדוד שלהם עוד הרבה.
גם מחר.
גם בכלל.
גם.
תמיד.
