עוד לא בטוח... נראה...

בסוף הנגר שכח מההזמנה שלי אז היא תהיה מוכנה רק ביום שישי הבא.
פעם שניה בתוך פחות מחודשיים שאני קורע נעליים חדשות.
כחלק מהנסיונות שלי להיות יותר בסדר עם עצמי אני משתדל שלא להילחם במה שקורה.
אני חובב שינויים אמנם, אבל החלטתי שלא להתווכח אם מופיעות פניות מוזרות בתכנונים היומיים שלי ולא משנה כמה חדות הן.
אז וויתרתי על התכניות של אתמול לטובת ביקור אצל ספתא שלי.
על הזמנה לארוחת צהריים היום לטובת ביקור בחיפה שהתגלה כחשוב, גם אם לא יצא לי לקנות בגדים.
אלכוהול.
הרבה.
עייפות ואלכוהול.
אני מחליט בכל זאת לחזור הביתה הלילה ופרויד לא מאכזב.
עד שאנחנו מגיעים למטה האדרנלין מעכל כל טיפה של אלכוהול שחשבתי שאצליח לגרור איתי לתל אביב.
המחשבות שלי נפרשות למסך שקוף שאני מדביק על האספלט השחור ומשתמש בו כמו קיר לבן.
השאלות יגיעו.
גם התשובות.
הסדר, כבר למדתי, לא באמת משנה.
חד.
ממוקד.
ריק.
אני רוכב על הכביש השחור והלילה עוטף אותי.
אין תאורה ובאחת הפניות מכונית שבאה ממול מסנוורת אותי.
אני לא רואה כלום.
מסך לבן לאורך כל המשקף.
אני מתאמץ שלא לסטות מהקו שהתחלתי לפנות בו ולא יודע אם הפניה כבר הסתיימה.
"וויתרת על להזדקן איתי ביחד, למה?"
כי אני רוצה להגשים את עצמי.
המשקף משחיר שוב והפניה מסתיימת.
אני רוצה להגשים את עצמי.
גם במחיר של אהבה שלי לאישה?
גם במחיר של האהבה שלה אליי?
כנראה שלא במחיר האהבה שלי לעצמי.
אני רוצה להרגיש שלם.
לא רוצה להיות או הגדול.
גם לא החתיכה החסרה.
איפשהו באמצע.
היה שווה להגיע לחיפה.
שווה לגמרי.
אני חוזר הביתה ומכין לחם.