עוד לא בטוח... נראה...

"לא צריך" היא אומרת "תהיה שבלול. שלום"
אני מכיר אותה
והשפורפרת הריקה שאני מחזיק צמוד צמוד לאוזן אומרת שזו כנראה הפעם האחרונה בתקופת החיים הזו שאנחנו מדברים.
אנשים כבים סביבי כמו נרות ברוח פרצים ואני מדלג מאחד לשני, מנסה לשמור רק כדי לגלות שאני מאחר.
כואבות לי הידיים מהמאמץ.
והראש.
ובלב.
"יש לך ידיים יפות" היא אומרת לי וכשאני מסתכל מבעד לרישות העדין של השנים אני מזהה צלקות ישנות.
כמה פעמים עשיתי את הדרך הזו וחלמתי לעשות אותה עם אופנוע?
כמה פעמים עשיתי אותה על הילד?
ואתמול, למרות הכל, הילד ואני רכבנו לעזאזל וחזרנו.
אולי החלקנו על כתם של שמן ואולי אני לא יודע מה.
הגלגלים החליקו מתחתיי והבלמים לא ממש עצרו.
כל רמזור.
כל פניה.
היום תדלקתי אותו, שישמין קצת שלא ירגיש לי כל כך קל.
כל כך נדיף.
אין סימנים של שמן על הגלגלים, רק סימנים של אבק דרכים.
ובכל זאת, גם היום, אני מחליק.
הילד פשוט נופל מתחתיי אל תוך פניות.
אני רוכב עם משקף פתוח ושבריר חצץ ממשאית משאיר לי כתם אדום על הלחי ושריטה חדשה במשקפי השמש.
"כי נאמר כבר הכל"
ככה הוא שר ויודע.
ככה אני שר ולא יודע.
"פשוט לא יכול"
"אתה נכה רגשית" היא אומרת לי "וזו לא בעיה שלך.
זו הבעיה של האנשים שאוהבים אותך".
ואני?
אני גם אוהב את עצמי אז זו גם בעיה שלי, לא?
פעם בחרתי לחיות בקופסה, האמנתי שהכאוס ננעל בחוץ.
הייתי מסתכל עליו בעיניים כלות ורוצה.
אני כבר לא בקופסה.
כבר לא
בקופסה.
תן לי בראש, ארקדי.
אפילו לשיר אני כבר לא יכול.
אני מזייף.
עוד רגע ושוב אני כל כך ארצה סתיו ושוב פעם לא יהיה ושוב ילד של שנה חדשה יתמר ויעלה מתוכי כמו אוד עשן של שרידי היותי.
אין סתיו.
ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה
והילד שוב מרגיש לי קל מתחת לשק האשכים ואני רוכב מהר וחזק והפחד עוזב אותי לבקר את האנשים שזקוקים לו יותר ואני שוב בתנועה ועוד רגע שוב לבד
ולא המצאתי
והיה לך קר
ופעם
גם היה לך איכפת.