אבא שלי קורא עליי קדיש.
אני פותח את העיניים ואני יודע שאני בחדר השינה שלי, בדירה שלי.
אני יודע.
אבל מול העיניים שלי כמו שכבה שקופה פרושה על גבי המציאות אני רואה את אבא שלי עומד וקורא עליי קדיש.
מהסבך המבולבל של תחושות ומחשבות אני מצליח להבין שרכבתי על האופנוע ומשהו רבוע היה קשור למושב האחורי בחבל ומשהו קרה ומתתי.
אני מתרומם מהמיטה והאוזניים שלי מצלצלות את התפילה הזו שלא אהבתי מעולם.
במקלחת אני לא מצליח להתשחרר מתחושה של לכלוך מאובק, איפשהו בראש שלי אני חושב שזה בגלל שאני צריך להתרגל לתחושה של האדמה.
תמיד מצחיק.
"תבוא" היא אומרת לי "יש לי מחשב לתת לך. יש לך איך לקחת אותו בכלל?"
"יו, איזה יופי, אני אקשור אותו על האופנוע, זו לא בעיה".
אחרי שאני מנתק את השיחה איתה אני שומע את הצרחות של הקטנה עם העיניים השחורות קוראות לדוד לא ללכת ובאף שלי יש דגדוג נעים מהתחושה הערטילאית הזו של השערות של השרוך ההוא שמתארך לי מול העיניים ונועל כבר מידה שלושים ושש כשאני מחבק אותו הקטנה עם העיניים העגולות רק בוכה לי בלב.
אני סוגר אצבעות מסביב למפתחות של האופנוע ויוצא.
אז זה לא הייתי אני.
זה היה אח של חברה טובה והוא לא מת, רק לא זוכר שום דבר שזה גם לא מדוייק כי הוא זוכר שמיים ואת עצמו על הגב.
המיגונים היקרים שלו, יקרים רצח, אין להם אפילו חודש ונראים כמו סחבות בלויות.
האופנוע שלו נגרר למגרש משטרתי והוא?
הוא לא זוכר כלום.
חבלות יבשות, בעיקר והיום הוא עדיין לא השתחרר.
אני שונא בתי חולים.
לא בדיוק לבעלי לב חלש.
לפני 17 שנים. 19 בספטמבר 2007 בשעה 20:42
