עוד לא בטוח... נראה...

הלכתי למרפאת השיניים שוב, הפעם לעבות סתימה.
תקינה לגמרי אבל צריך לעבות אותה.
נו, שוין.
"אנחנו קצת באיחור" היא מחייכת אליי "אתה רוצה שאביא לך משהו? נוח לך? אתה רוצה מים? שאדליק לך טלוויזיה? אתה מסתדר לבד? אתה לא צריך אותי?"
האסיסטנטית שלה. גם הפעם קיבלתי רופאה.
"צהוב או כתום?" הן מתייעצות ביניהן ואני מגלה שהצבעים מתייחסים לגדלים של המחט בראש המזרק.
צהוב זה לפילים וכתום זה בשביל רופאות שיניים חלשות וענוגות אבל כאלו שיש להן פטיש לדפוק איתו על המזרק כי ככה סתם, בכוח, המחט לא ננעצת טוב.
"אתה בסדר?" שואלת אותי הרופאה ולפי המבט שלה אני חושב שאת ה"Look at all the pretty colours" אני כנראה חושב בקול.
אני אפילו לא מספר לה שעיגולים כחולים הולמים יפה מאוד את המצח החושני שלי בגבריות המיוזעת שלו ושלמה היא מבזבזת חומר הרדמה ולא ישר דופקת לי עם הפטיש בראש.
לא חבל על הציפורניים היפות שלה שהיא ככה מתאמצת עם הזריקה?
מתוך הצבעים והכוכבים היפים שאני רואה האסיסטנטית שלה מחייכת אליי.
כל הטיפול היא תחייך אליי מתחת למסיכה ותשתדל לעשות לי נעים ולשמור על הפה שלי לא רטוב מדי ולא יבש מדי ושהסינר יהיה מסודר היטב.
אני מחייך אליה גם כן.
כל פעם שהרופאה רואה את זה היא מסובבת לי את הראש ככה שאני רואה רק אותה ולא את האסיסטנטית.
"הכל בסדר?" זו השאלה שכנראה ממש הפריעה לרופאה כי אחרי שהיא מסיטה לי שוב את הראש מהעיניים החומות של האסיסטנטית היא גם מניחה לי על המצח את החלק התחתון של השד השמאלי שלה ככה שאני לא יכול לזוז הרבה מבלי להתחכך בה.
היות ולא בא לי לבדוק את הקשר הישיר שבין רופאות השיניים, הליבידו שלהן והעובדה שיש מקדח משוגע שרוטט לי בפה אני לא זז בכלל ואת האסיסטנטית אני רואה שוב רק לקראת סוף הטיפול.
שעתיים אחר כך אני יכול שוב לאכול.