עוד לא בטוח... נראה...

קצת יותר מחמש דקות אחרי שאני מגיע אני אחרי הבירה השלישית.
חתונות זה אירוע זוגי ואני מופיע לבד.
"הבוש יהיה אחרי החופה" הוא אומר לי "אני מניח שאנחנו נשארים עם הבירה, אם ככה" אני עונה לו.
בירה שלישית, נראה לי.
בסוף הם התחתנו ואפילו די הלך לו עם הכוס.
"פעם בחיים זה לא רק שיר של עמיר לב" אני מאחל להם.
במשפחה שלי, הדודה שלי התחילה עם זה.
שלושה או ארבעה בעלים, אותו מספר של גירושים והפסקתי לספור כמה חברים כבר היו לה.
מסתבר שאני זה שפותח להם את הבקבוק של הבושמילס.
אני מקבל כוס מלאה עד הסוף עם מקום לשלוק של מים כמו שאני אוהב.
אני לא רוקד למרות שהמוזיקה שרה לי בעצמות כמו תפילת אשכבה איכותית במיוחד.
כל מי שאני מסתכל עליה מתבררת כתפוסה וחתונות זה לא המקום לאסוף חתונות אבל זיונים דווקא כן.
איכשהו אני מצליח לסמן לה שלא, שאני לא מעוניין.
היא גבוהה, מקועקעת והבליטות בקדמת השמלה שלה לא בהכרח מעידות על קיומה של חזיה.
כשאני מסמן לה עם היד שלא מהזוית של העין אני רואה מישהו אחר שקופץ על המציאה.
עוד כוז מלאה של השיח האהוב ואני מצליח שלא להצטרף למעגל הרוקדים.
מה לעזאזל הם צריכים שועל.
המשפחה שלי אף פעם לא היתה צריכה אלכוהול או תוספים כדי להיות שמחים.
זה רק אני והבריקדות שאני מניח בדרכי שמתעלמים מהמורשת.
מצד שני, לי יש עוד שיער על הראש.
כשהיא נעצרת לידי אני מעביר את הידיים אל מתחת לתחת.
אני לא בורח.
אני רק מתחמק.
קצות האצבעות שלי בוערות ואני מרגיש את החשק הזה.
את הצורך.
אני מתחמק ובמקום שהפסל שבי יגלה את השירטוטים האדומים ואת אנקות הכאב שבה, במקום לשרטט בה כאבים כחולים ושחורים אני מתחמק והכאב שבי גודש בי את מקצת הסאה שאני מאפשר לו.
מסתבר שאני גם זה שסוגר להם את הבקבוק של הבושמילס.
מצחיק.
אני לא מרגיש כאילו סגרתי בקבוק שלם לבד.
אבל כשאני ניגש למלא את הכוס הבקבוק מתרוקן.
לגמרי.
למזלי הסתבר שהיה עוד אחד שחגג עליו איתי.
כשאני חוזר הביתה אני לוקח את הדרך המאוד ארוכה.
אני לא יודע כמה מאוד ארוכה כי זה אף פעם לא מעניין כשאני והילד ביחד אני רק יודע שאני צריך לתדלק שוב כדי להגיע הביתה.
כשאני מתעורר בבוקר בפעם הראשונה יש לי זקפה.