עוד לא בטוח... נראה...

אז לא הקשבתי להודעות כבר הרבה זמן, נכון.
אני קקה, אני יודע.
היא גם אמרה שהיא לא רוצה לדבר איתי אף פעם יותר.
בחיים.
כבר יום שלם מאז שהקשבתי להודעה שלה מלפני שבוע.
החתול שלי שוב עבר ניתוח ואני נקרע.
אני רוצה לדעת מה שלומו, איך הוא מרגיש. מה קורה איתו, למה הוא היה צריך בכלל עוד ניתוח כשהראשון הסתמן כמוצלח במיוחד.
ואם רע לו נורא.
ואם היא נותנת לו את הדובי הכחול שהוא אוהב ומכסה אותו בשמיכה ואם הוא חלש ולא יכול לצאת החוצה וכמה כדורים ביום הוא צריך לקבל עכשיו.
ואני יודע שהיא יודעת שהוא צריך אוכל מיוחד של תשומת לב אבל אני חייב לוודא שהיא זוכרת.
ואני גם זוכר את החיוך הצ'שיירי שלי כשאני איתה.
רק החיוך נשאר מרוח לי על הפנים כי אני נעלם.
נעלם.
כבר יום שלם וקצת שאני תוהה אם אני רוצה להתקשר אליה בכלל גם אם זה רק בשביל החתול שלי שכשבאתי לבקר אותם הוא התנהג כאילו מעולם לא הלכתי ולקח אותי בגאווה להראות לי את חלקת האלוהים המופלאה שהיא קנתה עבורם.
מעולם לא הלכתי, מצחיק.
רצתי.
ברחתי.
כמה קל זה לברוח.
למצוא אדמה קשה ויציבה ולהתמוטט עליה.
עייף.
לא בא לי יותר חיוכים שכאלה אז אני לא מתקשר.
לא מתקשר למרות שאני יודע שדווקא עכשיו הוא צריך את היד שלי שיותר גדולה משלה ומכסה יותר שטח מהגוף שלו כי הוא צריך עכשיו יד שכזו, כבדה ויציבה ורכה ואוהבת.
ואין לו.
וגם לו תהיה לו אחת כזו מהשתיים שיש לי.
כנראה עד שהוא ימות.
יש חתול אחד חולה ולא מרגיש טוב ואוראנג' לא הולכים להרוויח עליו גרוש.

כבר לא שלי.
כבר
לא
שלי
לא
שלי.
לא.
זהו.