את השעה וקצת הראשונות של הבוקר אני פותח על הגב, מנסה לשכנע את עצמי שזה לא באמת כואב ושכדאי לי לקום ומהר.
איחרתי לעבודה והסתובבתי עקום כל היום.
איפשהו באמצע היום אני מרגיש ליטוף בראש וכשאני מסתובב היא נותנת לי במתנה תיק חדש ללפטופ.
אני אוהב מתנות מהעבודה.
אני אוהב מתנות באופן כללי.
ובפרט, גם.
"כואב לך?" הוא שואל אותי תוך כדי שהוא דופק עליי עם הפטיש שלו.
כנראה שהוא ראה משהו בפנים שלי כי הוא מהר מאוד עבר להחזיק לי את הידיים חזק.
"כן" אני עונה לו "כואב מאוד".
"תקח אותם עשרה ימים אבל אם אתה מרגיש הקלה לפני אז ישר תפסיק איתם".
מסתבר שזה כנראה הצוואר ולא הכתף מה שאומר ארקוקסיה 90 מ"ג והפניה לצילומי צוואר אחרי עשרה ימים אם לא עובר לי לגמרי.
אם עשרה ימים של ארקוקסיה לא יהרגו אותי אז מה זה קצת קרינה ישר למוח.
יפה אני כבר לא אהיה.
בדרך לסופר פארם אני נעצר לרגע ומחכה שהעולם יפסיק להסתובב.
כשאני פותח את העיניים היא הולכת לפני והישבן שלה מבצבץ מתוך המכנסיים.
כמה שאני לא מתאמץ וכמה נמוך שהמכנסיים שלה נמצאות אני לא מצליח לראות אף סימן לתחתונים.
לרגע אני כמעט כמעט מרגיש איך זה להעביר את שני צידי הקמיצה השמאלית שלי בחריץ של התחת שלה אבל אני מתאפק ולא נוגע וההנאה נשארת כפאנטום אישי.
כשאני מסיים את השיחה עם ההיא שיודעת שמזהירה אותי שאסור אלכוהול עם הכדורים האלה אני מוצא את עצמי מהרהר באותו הערב עם האחרת שהיתה שלי אז והפעם הראשונה שנפגשתי עם אבא שלה אצלו בבית.
לא מבינים אחד את השני וחוץ מכן ושלום אנחנו לא מצליחים לתקשר.
דודה שלה היתה מכינה ריבות ומיצים מכל מה שגדל אצלהם בגינה והסבתא שלה היתה מייבשת כיכרות לחם ליד האח שלה כל כך הרבה זמן שבייב רות' היה יכול לחבוט בהן הקפות בית בהליכה אבל הקרוטונים שהיא היתה שוברת מאותן כיכרות מתובלות שלה, עם פטיש קטן שהיה לה תמיד צמוד לכיס של הסינר היו שוות את כל הימים האלה של להסתכל ולא לגעת.
גם לא כשהיא לא היתה רואה.
אבא שלה לא ידע להכין ריבות או מיצים והקרבה שלו לאח היתה כשהוא היה מביא עצים עבורו.
אבל אבא שלה ידע להכין משהו אחר ובאותו הערב גיליתי שאנגלית היא שפה כמעט אוניברסלית אבל בחלקים מסויימים של העולם יש שפה הרבה יותר בסיסית.
אבא שלה היה מכין שליבוביץ אצלו בחצר ואת התוצרים היה שופך לתוך בקבוקי זכוכית ירוקים בלי תוויות שהוא היה מנקה ומייבש טוב טוב לפני.
אחרי הבקבוק הראשון גיליתי שאבא שלה ואני מספרים בדיחות אחד לשני וראבאק איך שאנחנו מבינים את הכל וצוחקים בקטעים הכי טובים.
הבקבוק השני הוביל לשיחות מהורהרות על מהות החיים ואם היא לא היתה באה וגוררת אותי למיטה היינו מחסלים גם את הבקבוק השלישי שהוא בדיוק הוציא מהארון.
תוחלת החיים של אותו בקבוק שלישי החזיקה מעמד בדיוק שבוע אחרי שחזרתי הביתה וגם זה בגלל שהתקמצנתי עליו וחוץ מסיפורים והצגתו ממרחק בטוח אף אחד לא התקרב אליו חוץ ממני.
זה היה לפני הפיפי בעציץ, האצבעות שלי וחלקים מהבוסית שלי וההחלטה שלי לא להשתכר רצח יותר.
עוד ארבעים דקות עם הכרית החמה על הצוואר ועד כמה שזה נשמע משעשע כשזה מגיע מילד של חושך
אני באמת מקווה להירדם הלילה.
לפני 16 שנים. 3 בינואר 2008 בשעה 21:20
