לפני 16 שנים. 5 בינואר 2008 בשעה 22:19
דפיקה בדלת מפריעה לי לקרוא את הספר שלי.
"נו" שואלת אותי האמא של משפחת התולעות שרצה פנימה ומחבקת לי את כפות הרגליים "אנחנו נחכה עוד הרבה?".
מסתבר שבנונשלנטיות מסוקסקת וגברית לחלוטין אני מדלג על תופעות הלוואי השכיחות בתואנה שזה למתחילים ומתמקם ישר בתופעות הלוואי הנדירות יותר.
על הפחות שכיחות ויתרתי, כי בכל זאת, חבל על הזמן.
טום מחליק לי כאפות וחמישיות למעלה ולמטה בכל פעם שאנחנו נפגשים ושואל אותי כמה זמן הוא עוד צריך להישאר מייג'ור ואני אומר לו שאני לא יודע אבל אני מוכן למסור לאשתו שהוא אוהב אותה.
מחר יום חדש ומעניין לא פחות.
לילה טוב.