התעוררתי מאוחר מהצלצולים של הבוס שלי שהודיע לי שהוא מאחר אז דוחים את הישיבה.
אז לא איחרתי.
יש לי מילואים בשבוע הבא ליום ואז לשלושה ימים בשבוע שאחרי.
כנראה שהם חושבים שאני חברה נחמדה אחרת אני לא מבין למה הם בכלל טורחים.
"אתה צריך להניח לדברים לקרות" היא אומרת לי אחרי הטיפול של היום.
אני מספר לה שאני נותן לדברים לקרות, חווה אותם ושבגלל זה הגיע הכאב הזה.
לתת לי את האתנחתא הזו שאני צריך כדי להבין, ולחוות, לפעמים, גם בלי להבין.
"להניח" היא אומרת לי "לא לתת, להניח".
אנחנו מדברים עוד חצי שעה כשהיא עומדת מולי ואני מכורבל בשמיכה שהיא נתנה לי כדי שלא יהיה לי קר.
יש תנור וסדין חשמלי ונעים לי.
אני יוצא ממנה במצב רוח מהורהר שאם לא הייתי עצלן הייתי מגדיר אותו כאידיאלי לדפיקה איטית וארוכה.
פאוזה מחשבתית מהזין.
כשאני מגיע הביתה אני מחסל את שאריות העוף בעראק שהכנתי אתמול ושותה קצת צ'ויה.
לפני 16 שנים. 8 בינואר 2008 בשעה 22:51
