לפני 10 שנים. 16 באפריל 2014 בשעה 23:27
הירח הזה שתלוי בשמים כשהוא עגול וגדול ויפה כל כך עושה לי להיות חסר מנוחה וצריך ורוצה ואני לא נזהר ושביבים של חיים פוצעים אותי כשאני מרופף קצת את האחיזה בהגנות שלי האצבעות של הרוח בדירה הזו שאני לא מסוגל לקרוא לה בית קרות יותר מאחותה המהירה שנושבת לי באזניים ומתחפרת לי בתוך המעיל כמו אהובה ישנה שיודעת היכן לגעת אני מצטמרר בכל זאת ולא בא לי תה של חולים ולעראק יש טעם מריר של געגוע או החמצה זה לא המוח שיודע את התשובה אני מתגעגע לירח שלי מפעם ולריחות האספלט שלא התחשב בכלום אני מזדקן אל מול כבישים מהירים של אין והצמיגים של הילד כבר לא מתחפרים בנהמות עמוקות אל תוך האספלט הזה שמושל בנו תמיד כשהירח מלא ואנחנו נעשים מחוסרי מנוחה וצריכים ולא זהירים מזדיינים עם הרוח עד כדי דמעות של קור
עצום
בלב.
הבקרים של הירח המלא מוצאים אותי.
תמיד.
מוצאים.
אותי.