אני יושב לי מפושט איברים בפאב, הבירה וההמבורגר מגיעים. לועס להנאתי. אין כאן את הבירה שאני אוהב. מתפשר קצת. נשען לאחור ומרים את הכוס. לוגם. מעל ענני קצף הבירה אני רואה זוג עיניים. רק עיניים. היתר לא מעניין. בוערות. מרוכזות ומרכזות בתוכן עולם שלם. בתוך הענן של הראיה המרחבית שלי אני רואה את הגבר שלה. העיניים שלו דבוקות למסך שמשדר תמונות ספורט. כדורגל. אני מרגיש את העיניים שלי נדלקות בתגובה לשלה. חשוף. היד שלה עולה למעלה. בוחשת את שערו. אני רואה אותו מתמכר למגעה. מוריד את הכוס. העיניים הבוערות שלה לא מרפות. לא רוצה שירפו. טוב לי לבעור ככה. בשבילה. מישהו מחליף ערוץ. העיניים שלי נשלחות אל עבר תמונות מהמסלול והצליל הממכר. שבריר שניה לאחר מכן. תמונות של כדורגל. העיניים שלה משדרות פגיעות אינסופית. היד שבחשה בשערו של הגבר נשמטת. לא עוברות שתי דקות והם קמים והולכים. היא כמעט גוררת אותו החוצה. לא מביטה לעברי אפילו פעם אחת. אני נאנח. מביט בכוס הבירה. חצי עוד נשאר. אין קצף. מחליק שני שטרות מתחת לכוס. אוסף את עצמי. המעיל. הקסדה. יוצא אל הרחוב. אל האופנוע הממתין. איילון. אני פותח את המשקף וצועק מילים בתשובה למבטה הפגוע. השואל. הלא מבין. הרוח מחליקה את המילים ברכות אוהבת על פניי. צלילים של נטיפי זכוכית מתרסקת מגיעים אליי מחלקו האחורי של האופנוע. המילים העקרות שלי מתרסקות על האספלט המזוהם. סוגר את המשקף. אני והילד שוב חוזרים לבד הביתה.
לפני 17 שנים. 13 באוגוסט 2006 בשעה 22:44
