עוד לא בטוח... נראה...

כשהייתי קטן, פעם. הם תמיד היו המשפחה מהפינה. לא היה להם שם, ככה תמיד קראנו להם.
האבא סרסר את האמא.
ואת הבת.
הבן הקטן העביר בשבילו חבילות קטנות של "כיף".
באותו יום, הצלילים שאני אוהב כל כך קיבלו גוון מחליא.
היא ברחה ממנו החוצה. חשבה שאולי זה יעזור.
היה צהריים והיא בדיוק סיימה לבשל. היא היתה עייפה ולא כל כך התחשק לה לצאת לעבודה.
את המכות שהיא חטפה אני זוכר עד היום.
בגב החשוף ובחזה.
מכות עם צליל מחליא שלוו בהשתנקות מהירה שלה לפני שנאגר בתוכה מספיק אוויר לצרחה הבאה.
הוא הזדקן.
הביא בחור צעיר בשביל הבת.
שיעזור לו.
גם עם האמא.
והבן.
נהיו מעצמה משפחתית.
יותר מאוחר גיליתי את אחת הכיפות האדומות של רוני סומק.

אני לא יודע להשתמש ככה.