את ההוא מהפוסט הראשון קיבלתי לפני שבע, שמונה שנים.
היא התעקשה שהוא יהיה שלי, חלק ממני.
שבוע שלם נלחמנו אחד בשני. או יותר נכון האחד בשניה.
הגעתי אליה חשוף לחלוטין ובלי שום הגנות והיא ניצלה את זה.
יום אחד התעוררתי והוא פשוט היה שם.
אני יודע היום שהוא תמיד היה שם, אבל זה להקדים את המאוחר.
חלקנו את עצמנו.
הקצוות החדים ששרטו אותנו קהו עם הזמן.
היא, מצידה, למדה להתכרבל בתוכי ואני, מצידי, גידלתי שקע נפלא שהיא יכלה להתכרבל בו.
היינו ידידים.
חברים.
אני יודע היום שאהבתי אותה.
אז.
עדיין.
אחת האהבות שלי שלא שורטת בי למרות שמעולם לא מומשה. ולא בגלל.
לא מומשה כי היינו שונים.
רקע שונה.
והיתה תהום.
ולא ידענו איך, לעזאזל, חוצים אותה. וזו היתה מילה שלי כי היא לא קיללה. אפילו לא פעם אחת במשך כל השנתיים שהכרנו.
היינו עסוקים יותר מדי בלהסתכל אחד לשני בעיניים מכדי ללכת לחפש גשרים לחצות את התהום הזו.
ואז היא נתנה לי אותו.
אמרה שהוא שלי.
שהוא אני.
שהיא רוצה שישמור ויגן עליה.
ושהיא רוצה ללכת לאיבוד בתוכו.
וזה הכאיב לי.
לא רציתי שתלך לאיבוד.
הכי הרבה....
לא רציתי שתלך לאיבוד.
לא בי.
אז היא ניצלה את העובדה שהייתי חשוף ולחלוטין לא מוגן מפניה והעניקה לי אותו.
למרות שהיא ידעה שזה יסיים אותנו.
דרכינו נפרדו מעט אחר כך.
אני לבחירות המוטעות שלי והיא לדרכה המופלאה כל כך...
אני כבר לא אוהב אותה.... רק את העובדה שפעם.....
פעם....
אהבתי אישה והיא אהבה אותי בחזרה....
מכל הדברים שהיא יכלה לבחור עבורי... דווקא אותו?
לעזאזל, אני בכלל רציתי ינשוף.
לפני 17 שנים. 26 באוגוסט 2006 בשעה 0:32
