עוד לא בטוח... נראה...

זה הכל.
החודש היחידי שהיה להורים שלי לישון בצורה נורמלית כשנולדתי.
אמא שלי מספרת שישנתי כל כך טוב, אמנם הייתי מתעורר כמו שעון כל בוקר בארבע אבל זה היה נסבל.
אחרי חודש זה השתנה.
התעוררתי והלכתי לישון רק ביום המחרת.
בבוקר.
בלילה הייתי ערני ומאושר.
וכך הסתיימו להוריי היקרים החיים ה"רגילים".
לפי הסיפורים שיכרו אותי, "האכילו" אותי בנרות, השאירו אותי ער יום שלם רצוף ועוד קצת... ותמיד השעון הפנימי שלי ניצח.
עד היום.
כשהשמש שוקעת אני מתעורר.
גם בימים שהגוף מותש אני מצליח לסחוב עד שתים עשרה, אחת בשקט...
אני ישן נפלא כשיש אור בחוץ....

אדם יקר התקשר אליי לפני יומיים, שאל אם אני ישן.
סיפרתי לו בהתלהבות שהצלחתי לישון בערך שבע שעות בשלושה ימים שקדמו לשיחה.
לקח לי רגע של נשימה להבין שלא הוא ולא אני מדברים באמת על לישון. לא "כזו" שינה.
שינה מתוקה.
נעימה.
עם חלומות מעניינים שמשאירים אותך בבוקר אם פרצוף תוהה של מה לעזאזל קרה שם ולמה אין כתוביות בחלומות.
כן, אני חולם גם בשפות אחרות.
אבל לא.
אני לא ישן.
וגם הוא לא.
בעיקר בגלל שאנחנו אולי לא קרביים, כבר לא, אבל "יצא" לנו, גם, לחוות את המלחמה הזו.
ולא מהצד הטוב שלה.
קשה לי לישון בלילות.
ולא בגלל השעון הביולוגי שלי.

אני עייף....

צריך לדאוג להרבה בירה במקרר.... צריכים להיות מוכנים כשהוא יחליט להגיע....