נכתב אתמול.... תקף, בהחלט, גם היום......
חוזרים הביתה.
אני מותש.
צריכה נפשית מופרזת של משהו שנראה טוב.
לאות מענגת.
אני חושב.
אנחנו נכנסים לפניה... האספלט קרוב... מדי?.... השחור של הכביש נמסך לתוכי... ממלא את המרחבים העצומים שנשארו ריקים במדבריות נפשי.....
אני נזכר בפניה ההיא שהתיישרה לי פתאום מול הפרצוף, אז כשהיה לי כואב כל כך שרציתי למות.... במעקה.... בעצים שהיו שם ליד......
פיסות קטנות של סליחות ניצתות בי.... כל אחת עבור אדם אחר..... ואחת שגדלה לי מול העיניים.... גדולה ויפה..... מכלה בתוכי פיסות של גועל ומקהה עוקצים.... הסליחה שלי.....
לעצמי.
הסליחה שלי על כל הדברים הרעים שעשיתי לעצמי... על טעויות שלא השכלתי להימנע מהן..... אהבה שלא היתה מספיק חזקה.... ועכשיו היא כל כך כן....
שלי.
לעצמי.
אני מביט שוב באספלט ומחייך....
הדייט שלנו לא הוסדר רשמית אז אני נאלץ לבטל....
לא מתי אז ולא אמות גם היום.
ואני אשתדל גם לא מחר.
אנחנו מתרוממים מתוך פניה הדוקה נמוכה ומדהימה...... היללה של הרוח משתווה בעוצמתה לקול הגרוני שבוקע מתוכי ומתפרץ.....
ואני מוכן.
יש לי דייט עם החיים שלי.....
והם יאלצו להתמודד.
כי אני לא מתכוון לוותר להם.
ולא לעצמי.
אני והילד חוזרים הביתה לפתוח שנה נפלאה.....
שנה טובה לכולכם. כל אלו מכאן שאני מכיר. כל אלו מכאן שעוד אכיר. לאלו שאני לא.
אני לא זוכר איך זה בדיוק הולך.. פעם ידעתי.... היום כל מה שבוער לי בראש זה.... "תכלה שנה וסבלותיה...."
אמן.
לכולם.
לפני 17 שנים. 21 בספטמבר 2006 בשעה 7:42
