עוד לא בטוח... נראה...

לא קיבלתי את העבודה.

אז זהו.
עוד יומולדת עבר.... ודווקא זה עבר עליי לא משהו.
היה יום מעצבן אתמול, הבוס שלי שוב צעק עליי, שוב כי אין לו תשובות אז הוא צועק על דברים אחרים שלא קשורים, רק כשהכל יתחיל לבעור הוא יתעורר ויעשה משהו כי ככה הוא יודע לנהל.
רק ככה.
אני יושב עקום בגלל השולחן והכיסא. כולי מכווץ ואני סובל, כל רגע מנסה לשחרר את הכתפיים, הזרועות, המפרקים. הפתח של המזגן מעליי וחוץ מלבוא עם מעיל כבר ניסיתי הכל. חם באיזורים אחרים ורק אצלי קפוא.
זה עולה כסף אז טכנאי לא יבוא.
חזרתי עם כאב גב הביתה וניסיתי לחייך.
לא כל כך הלך אז ביטלתי תכניות שאפילו לא תיכננתי.
זה הדבר הכי שפל מצידם של החיים לגרום לך להיות חולה או לא מרגיש טוב ביומולדת של עצמך. אולי יש עוד כמה, לא ממש בא לי לבדוק.
היום קמתי מרגיש יותר טוב.
כמעט.
גיליתי שהראיון בעשר ולא בעשר וחצי כמו שחשבתי.
בחיפה.
אני בתל אביב.
עפנו לתוך איילון, עפנו בכביש החוף ובאופן כללי ראינו לשחור של האספלט את הלבן של העיניים.
במת"מ נעצרתי כדי להתאפס לרגע והתחושה הידועה של "שמה, שמה" לקחה אותי לשמה, שמה.... השמה, שמה השלישי הביא אותי למישהו נחמד שהסביר לי איפה אני, איפה אני צריך להיות ואיך כדאי לי להגיע לשם.
לפעמים תחושת בטן שמובילה אותך למי שיודע את התשובות זה גם סוג של דבר טוב.
הצלחתי לאחר רק ברבע שעה.
וגם זה רק כי חניתי בצד הרחוק של החניון..... חנייה של אופנועים ונימוסים בתחת שלי.... כל פעם שאני מנומס בחנייה אני הולך קילומטרים.
ישבו מולי שניים ממש נחמדים, דיברנו.
הפסקתי למכור את עצמי בזול.
הפסקתי.
אני חלוד אבל יודע מה אני שווה ופעם התביישתי אבל לא היום.
ונכון שלא את כל מה שהם רוצים אני יודע אבל הם התרשמו ואני התרשמתי ובאופן כללי כולנו רצינו.
זה דבר נפלא לשבת בראיון עבודה ולהרגיש שהצד השני מנסה ללכת לקראתך כמה שהוא רק יכול כדי ש"זה" יקרה.
הפסקתי לחשוב על "זה טוב לאגו, מקסימום היה ראיון טוב" ובאמת השתדלתי להיות הכי טוב שרק אפשר.
בסוף אפילו דיברנו על הילד.
היה ראיון טוב.
לא קיבלתי את העבודה.
אבל עברתי שלב.
אני תוהה אם זה פוליטיקלי-קורקט לקוות שאף אחד מתאים יותר לא יצוץ פתאום.