אז זהו.
עוד מספר שעות השבוע הזה נגמר ואני מקווה להתחיל אחד חדש, מעט יותר טוב.
הצלחתי לעצבן, לפגוע, להרגיז, לאכזב, להתנצל (הלך לא משהו), לא להבין כלום ממה שקורה לנשים במוח, להיפגע, להבין, להתאושש ולקוות שכולם יזדיינו.
באמת.
מכל הלב.
זיונים זה דבר נפלא ומנקה את כל הרעלים בגוף ובנשמה.
אם עושים את זה עם הבנאדם הנכון.
רבתי עם הבוס שלי כל השבוע (כן, אני לוקח אחריות גם על הצד שלי, למרות שהוא בעיקר הסתכם בלנסות לנשום ולא לענות לו).
יש המון עבודה ואני לא מתלונן אבל כשאני רוצה ללכת הביתה והוא רוצה לעשות ישיבות בהחלטה של רגע כי לא בא לו לחזור הביתה לאשתו (חמודונת להפליא) זה לא צריך לעניין אותי הרבה.
מנהל הבנק שלי חושב שאני צריך להקשיב לבוס אבל הוא משוחד כי אני נותן לו את הכסף של הבוס שלי כל חודש.
ביום שלישי הבלם הקדמי הפסיק להגיב בדיוק כשהגענו לשלב של ה"בלימה" בספר הבלתי כתוב של "בלימות חירום - מה לעשות כשאדיוט מחליט לחטט באף ועובר לנתיב המתאים לנחיר".
קצת החלקות גלגלים, העברות הילוכים מטורפות, מעבר לשוליים והכל הסתדר.
ביום רביעי, אחרי יותר משעה במוסך, הדוקטור טען שידית הבלם התפרקה לו ביד אז הוא החליף לי לאחת חדשה על חשבונו ושלח אותי לדרכי, לא לפני שניסיתי לשלם לו והוא, מצידו, ניסה לתת לי כאפות חבריות בצורה של בעיטות בתחת.
אחרי חמש שנות היכרות אני חושב שהגיע הזמן לשדרג את מערכת היחסים שלנו לשוקולד בחגים.
הבוס שלי גילה, אחרי יותר משבוע של מריבות (הוא טען שאני טועה)(כרגיל) ש- 300 שקל בהשקעה חד פעמית חוסכים לו בערך שלוש שעות עבודה כל יום אז הוא נהיה נחמד והצעקות שלו עכשיו קצת יותר נחמדות.
הפסקתי לאכול חומוס, סלטים ובשר מוזר במזללה ליד העבודה ואני מרגיש פחות איכסה עם עצמי.
ראיתי אישה מדהימה עם שפתיים חושניות שעצרה לי לרגע את הנשימה וכל כך רציתי שתמצוץ לי אבל אני בספק אם מישהו יצליח לשכנע אותי להתקרב אליה עם הזין.... לא אחרי הכמויות המטורפות של השיפקה שהיא טחנה.
אני רגיש.
ילד יפה הסתכל לי פעם אחת בעיניים והחזיק אותן למטה כל הזמן כשהוא מזמין לי מעלית, עולה איתי לקומה אחרת לגמרי מזו שהוא צריך, מחזיק לי את הדלתות פתוחות ועוד מאחל לי יום נפלא ושהוא באמת מתכוון לזה.
מדהים איך מחוות קטנות עוזרות לסדר את היום ואת הראש.
היום בדקתי אם הידית שהדוקטור החליף לי באמת עובדת והגעתי לעבודה מזיע עם ידיים רועדות קצת. לעסתי שקית של בטנים אמריקאים, קפה, תה, שוקולד, ותפוח שנשאר לי מאתמול וזה איכשהו הסתדר.
הידית עובדת לא רע.
הבחור שגר בשולחן לידי סיפר לי שהם פוקדים את הדאנג'ן על בסיס קבוע.
חקירה באמצעים שאינם הולמים העלתה שזה לא רק בגלל שהם נהנים מה"פריק שואו" כהגדרתו אלא שאחת מהחבר'ה שלהם בקטע.
הבטחתי לו אלכוהול, למי שתהה לגבי האמצעים.
זהו.
שבוע מוזר ורגיל.
אני מקווה שההתנצלויות שלי באמת יתקבלו.
אני מקווה שכולם יזדיינו ויהיו מאושרים.
ואם לא....
בעסה.
אבל מחר שבוע חדש.
למה?
כי להתחיל את השבוע ביומיים מנוחה זה יותר נחמד מלחכות חמישה ימים עד שהם מגיעים.
לפני 18 שנים. 12 באוקטובר 2006 בשעה 13:39
