עוד לא בטוח... נראה...

כבר שנתיים שלא ראיתי אותה.
שנתיים שאני חולם והיא לא מופיעה.
זה לא שאני מחפש אותה באדיקות.
אני גם לא יודע מה היא בדיוק מסמלת עבורי.
לא מבין מה פשרם של החלומות שהיא מופיעה בהם.
בפעם הראשונה שהיא הופיעה הייתי רכוב על גמל, משקיף על כפרון קטן שעמדתי להשמיד.
חמישה ילדים ושלוש אימהות.
ארבעה אוהלים קטנים.
הייתי במנוחה מנטלית.
רכוב.
בודד.
משקיף.
מתכונן.
ואז הופיע אנגלי בג'יפ.
היא היתה קשורה, פשוטת איברים, למכסה המנוע.
בשמש.
בחום.
זה לא הפריע לה.
ככה היא רצתה להגיע אליי.
כנראה.
אני זוכר שהוא נעצר לידי ואני ירדתי מהגמל.
הוא אמר "הבאתי אותה".
התבוננתי בה.
"אני הולך עכשיו אבל ניפגש בעתיד"
"אמתין"
"Good-bye, future wife"
עליתי על הגמל ודהרתי אל עבר המשפחות נחוש בדעתי להשמידן או למות תוך כדי נסיון.
כשהגעתי למאהל נפתחו לי העיניים וגיליתי שאני שוכב על הגב ומתבונן בתקרה.

הפעם הבאה שנפגשנו היתה כחצי שנה מאוחר יותר.
הייתי בנמל תעופה, קירות בכחול אפור, עמדתי בדלפק הכרטיסים ולידי עמד מאבטח.
הייתי עיוור.
וראיתי הכל.
כשהגשתי את המסמכים היא פתאום הופיעה, עצרה אותי.
"הנח לי לעזור לך"
סובבתי את ראשי והבטתי בה.
"בטח בי"
"אני עיוור"
"אני יודעת"
האחיזה שלי במסמכים התרופפה והיא חייכה.
הסדירה את כל העניינים.
אחזה בידי.
העוצמה שהיא קרנה גרמה לי להדהד בתגובה.
חזק יותר.
אחר יותר.
מכיל יותר.
שני פרחים.
שיחים שונים.
אחזנו ידיים וכשעברנו בדלת נפתחו לי העיניים.
שוב.
על הגב.
מתבונן בתקרה.
לא ראיתי אותה מאז.

לא יודע למה היא קפצה לי לראש הבוקר.
החלומות שלי בגוף ראשון, תמיד. הם דברים שקורים לי, לא למישהו אחר.
ואני נרדם וישן על הבטן, מקסימום על הצד וגם זה רק כשאני ממש עייף. אבל אז אני גם ישן עם עיניים פקוחות.

החלום הראשון היה באנגלית. כולו. גם המחשבו שרצו לי בראש כשהתעוררתי. רק כשהשמש התעוררה הבנתי שאני חושב, שוב, באנגלית.
החלום השני היה בעברית.
לא מבין כל כך מה זה אומר.
אולי בגלל שהייתי עסוק אתמול בקריאה של חוזה באנגלית, אולי בגלל שאני נחשף מעט יותר לאנשים בתקופה האחרונה, אולי כי חלקם לא מעוניינים וחלקם קצת כן.
לא יודע.
אני תוהה אם היא תשוב לעולם החלום שלי.
אני תוהה אם באיזשהו מקום אני מקווה שהיא אמיתית.