עוד לא בטוח... נראה...

כשאני חוזר ממנה אני שיכור בערך.
חובבי אלכוהול שכמותינו לא באמת מפספסים את ההזדמנות לשתות עם אנשים מאותו הסוג.
אז עכשיו אני מרחף לי בחמימות מסויימת שבעיקר נובעת מהעובדה שאני שוב בדירה המבולגנת שלי.
עוד מספר אביזרים מצאו את עצמם רתומים לאופנוע ומובלים כלאחר כבוד למשכנם החדש אצלי בבית.
היא רוצה לעבור דירה והציעה לי לשכור את הדירה ממנה.
אומרת שהזכרונות קשים לה, שהיא רוצה את הפאב הקבוע בעיר האהובה. והזכרונות שלי? הזכרונות שלי הם כמו התולעים במסקל. מעידים על איכות אבל מתים. ואני יודע שבמסקל יש רק תולעת אחת, לא צריך להזכיר לי... ואולי דווקא כן.....
שוב לא לקחתי את הדובי שלי ממנה.
הדובי בן שלושים.
וקצת.
הוא בכלל נמר אבל זה לא מעניין את החתול.
החתול אימץ אותו ומסרב להיפרד ממנו ונקרע לי הלב כל פעם כשאני מחזיק את הדובי ומתכונן לקחת אותו.... איך הוא נדבק לי לרגל ובוכה.... הוא בוכה כשאני מגיע ומסרב לעזוב והוא בוכה כשאני עוזב.
באמצע הוא מכסח אותי, מעניש אותי על זה שעזבתי והשארתי אותם לבד.
ידידה יקרה אמרה לי שאין לי חתולים יותר.
שאין לי גם אישה.
שזה בא בעיסקת חבילה.
ויתרתי עליה.
על כל העיסקה.
וזכיתי בי.
בעצמי.
כל כולי.
בערך.
אני קורא בלוגים של אחרים, בעיקר אחרות.... איפשהו אני נמנע מלהגיב, יותר מדי קרוב אליי... העצות שאני יכול לתת, הרגשות שאני יכול לחלוק הם שלי ולא רוצה להשפיע. אני מאלו שהחליטו ללכת. לא להישאר ולא לחיות בשקר ולא לפנטז.
אני החלטתי שאני רוצה אותי.
את הפצעים והצלקות שאני נושא אני גרמתי, לא היא.
היא לא ביקשה ממני להשתנות, זה אני שהחליט וניסה והשתדל.
אני שמח שנכשלתי.
היום.
ועכשיו?
עכשיו זה נראה לי זמן טוב להשחיז את הסכין הנפלא שלי ולבשל סוף סוף את הבשר היפהפה שקניתי אתמול.
גולאש להמונים.

ולמי שתהה.... את הליידי מהבוקר השתנתי לתוך האסלה ולא הקאתי. גם הליידי אבסולוט שמוכנה ללכת עם כל אחד זנחה אותי לאנחות.
וזה מצחיק אותי ומשעשע אז לא לדאוג הרבה.