עוד לא בטוח... נראה...

נעלמתי קצת, אני יודע.
בהתחלה חשבתי שזה רק ליום יומיים.
פתאום נגמרו לי קצת החיים, הרבה עבודה ומצאתי את עצמי דבוק למסך כשאני מגיע הביתה.
בלי זמן לכלום.
לא הכי מדהים בניהול זמן, אני מניח.
היומיים האלה התארכו לשבוע ואחר כך פשוט הייתי חולה נורא.
כן, המשכתי לעבוד.
כן, הלכתי לרופא ואפילו קניתי תרופות.
הן פה בשקית.
אני מתנצל בפני כל מי שנעלמתי לו פתאום, זו לא היתה הכוונה אבל ממרחק של שלושה שבועות בערך זה לא משנה כבר הרבה, אני מניח.
ובכל זאת, סליחה.
טוב לי בעבודה החדשה.
יש ימים מצויינים.
יש כאלה שהם קצת פחות.
יש עוגיות ובייגלה ולפעמים גם עוגות.
דודה רבא שלי נפטרה.
כבר כמה שנים שהיא היתה הולכת לדיאליזה ותפאום היא חטפה זיהום מהמכונה ומתה אחרי יומיים.
הרבה זכרונות טובים יש לי ממנה.
עד היום כשאני אוכל מלפפון ירוק עם קצת מלח אני נזכר בה.
תמיד היו לה פיצוחים כשבאנו לבקר ומלפפונים ירוקים חתוכים לרבעים עם מלח.
זה מה שהיה אז.
היה לה גם חובט זבובים שהיא נתנה לי לשחק בו.
מיותר לציין שמצאתי זבובים דבוקים לתחת של האורחים.
בפעם האחרונה שביקרתי אותה ראינו טלנובלה בערבית.
הסבלנות הנפלאה שלה כשהיא הסבירה לי את כל חמש מאות הפרקים הקודמים שהפסדתי.
ולמה ההיא שם בוכה למרות שטוב לה.
ואיך ההוא שם עושה דברים לא יפים לבת של הבוס שלו, גם.
את ההודעה על הלוויה שלה קיבלתי בסמס מדודה שלי.
הייתי חולה ולא התחשק לי לדבר איתה אז היא שלחה לי הודעה שהם כרגע קוברים את הדודה וחבל שאני לא שם.
ביום שהם קברו אותה מצאתי את עצמי עם מוח מרוקן וטראנסים מתפוצצים לי בתוך האוזניים כשאני רוכב על האופנוע.
במוח הריק שלי רצו קצת מחשבות על הבלוג שלי, אילם כבר כל כך הרבה זמן, על הטעויות שלי, על אלו שהצלחתי לתקן.
על אלו שלא.
על החיים שלי, גם.
לא תמיד אני מבין בכלל למה.