עוד לא בטוח... נראה...

הוא החליט שלא בא לו עליה אז הוא עקר אותה.
אני מקווה שאת החיים שלי אני חי בסובלנות כלפי אחרים.
אבל הוא לא סובל את הדת אז הוא החליט לעקור את המזוזה מהמשקוף.
גם היא לא אהבה את הדת.
כשהוא תלש אותה מהקיר אני חשבתי על זאת שלי שנמצאת אצלי בתיק כבר שבע שנים.
שבע שנים שאני נושא אותה ממקום למקום.
ההיא מהנוצות בכנפיים נתנה לי אותה.
איפשהו לפני שנה חשבתי שאולי הגיע הזמן לבדוק אותה.
אז הלכתי למישהו לא רחוק מהמקום שגרתי בו אז ושאלתי אותו.
הוא היה מופתע מזה שהיא לא תקועה במשקוף.
לקחתי אותו החוצה.
"תסתכל" אמרתי לו. "מה אתה רואה?"
הוא הסתכל על האנשים בכיכר ואני התבוננתי בו.
"אני רואה את העולם" הוא אמר.
"נכון" השבתי "זה הבית שלי.
אני נווד.
אין לי בית משלי ואני חי בעולם הזה.
כאן.
אין משקופים ואין דלתות.
אני חי בעולם הזה, כאן, בחוץ"
הוא כמעט נחנק.
אמר שהוא ישאל את הרב הגדול יותר אם זה אפשרי ושהרעיון שאני חי בעולם עצמו ושאין משקופים כי אין דלתות מוזר לו ומעניין.
המזוזה העקורה נמצאת היום על שולחן ואי אפשר לתקן אותה.
יש דברים שקורים פעם אחת ותו לא.
שברים אפשר לתקן אבל את הסדק ימצא מי שיראה.
בסוף לא לקחתי אותה לתיקון.
אבא שלי אמר שאולי יחליפו לה את הקלף או משהו.
זה לא נשמע לי טוב.
שבע שנים אנחנו ביחד.
אני, שלא קרוב בכלל לדת.
ומזוזה אחת שאישה אחת שאהבתי נתנה לי פעם.
היא בסדר.
אני בסדר.
והעולם מחכה לנו.