עוד לא בטוח... נראה...

יום נפלא.
כל כך.
ככה זה אחרי טיולים, גם כשהם מוזרים לגמרי.
מצד שני, יש אפילו פוסט על כמה שאני רוצה להיות מוזר, לא? אז הינה היתה לי הזדמנות נפלאה.
ומה עשיתי איתה?
לעסתי לחמניות ושמנת והייתי עסוק בלהנות מהריחות של צמחי התבלין מסביבי.
פוף
ככה נעלמה לה ההזמנות שלי למוזרות.
נו שויין.
היה לי כל כך נעים במיטה הבוקר, לאות מענגת פשתה בי והחום של הפוך, לשם שינוי בלי אף חור מעצבן שמזרים אוויר קר.
הייתי מנומנם ומאושר והצלחתי לשכנע את עצמי לצאת רק כשכבר הבנתי שזה או מקלחת מהירה והתלבשות מטורפת, לנזול לתוך הבגדים היא פעם קראה לזה, או מקלחת סבירה והתלבשות מטורפת וריצת אמוק לילד שלא יודע עדיין להניע לבד בלי עזרה שלי.
של המפתח, בסדר?
אחר כך אומרים שאני קטנוני.
הגעתי לעבודה שני.
לא כל כך רציתי לצאת מתוך הערפל של הבוקר.
היה כל כך נעים לרכב בתוכו.
כמו פוך קריר בקיץ.
אני לא מאנשי הפוך בקיץ.
למרות שאני כן צריך להיות מכוסה.
שבלולן היסטרי.
קצת מרווח לנשימה וזהו.
התיישבתי עם התה וופלים.
זה מפתיע כמה לא קוגנטיבי אני יכול להיות בבקרים.
אני חושב שהם די התרגלו לחיוך המעוות שלי בבוקר, אין לי לב לספר להם שאלו עוויתות גסיסה מול הגיחוך האינסופי של השמש.
כתבתי מסמך חביב ואז ביליתי את השעות שאחרי בעימוד וסידור שלו.
שיראה נחמד וקצת מקצועי.
יש לי הרגשה שהבוס שלי הולך להעביר אותו לאיזה לקוח חשוב שלנו.
הוא בכלל רמז שזה דבר טוב שהחלטתי ללכת דווקא על הכיוון הזה.
המייל שלו, כמה משועשע שהוא לא נשמע, היה בהחלט חד משמעי.
לכתוב תיעוד ולעשות את זה לא רע בכלל בכלל.
הוא גם רשם אותי לאיזה כנס מתישהו, יום אחד של פינוקים באיזה מלון או משהו.
מעניין איזה מתנות מחלקים שם.
בתוך היום הזה שהבוס שלי הציק לי למרות שהוא היה בבית, שניהם, בעצם, עכשיו כשאני חושב על זה, הילדה באה לבכות לי נורא.
המחשב שלה לא מגיב ומה אני יכול לעשות? אולי אני אבוא להסתכל?
הם כבר החליטו שאני מפחיד מספיק בשביל שבעיות יפתרו כשרק נושאים את שמי לשווא אבל עכשיו זה לא הלך לה כשהיא איימה עליו שהיא תקרא לי.
יופי.
עכשיו רק נלמד אותם שהם יכולים להסתדר לבד ולצאת לטיול שאני מחכה לו כבר הרבה זמן.
הייתי מת.
נכון?
אבל התולעים שיעשו לי נעים ברגליים יצטרכו לחכות כי לא בא לי כל כך עכשיו.
אז הלכתי להסתכל ובאמת הצלחתי להפחיד את המחשב של הילדה.
כל כך הפחדתי אותו שהוא מת.
אז היא בכתה ואני השתדלתי שלא לקבל זקפה מהיללות שלה ואחרי ארבעים דקות של עבודה מאומצת המחשב שלה הסכים לעשות לי טובה ולהתעורר לחיים.
אני לא צופה לו חיים ארוכים ומאושרים אבל היא מחייכת עכשיו.
עוד מעט ט"ו בשבט ואנחנו כבר אוכלים פירות יבשים כאילו כולנו רוצים לקפוץ למיטה ולהפחיד שני זקנים מהקומה מתחתינו.
אז טעמתי ג'ינג'ר מסוכר.
אלואים!
יש לזה טעם של שת....
לא משנה.
עוד אחר כך אני אצטרך להסביר מאיפה אני יודע מה הטעם של שתנן ציאנידי.
טפו!
אז שתיתי שתי כוסות שלמות של ליקר אמרולה רק כדי לשטוף את הטעם.
ואחר כך עוד שלוש כוסות שלמות כי אחרי הכוס הראשונה נזכרתי כמה האמרולה טעים ואפילו יותר מביילי'ס.
לא רק הילדה חייכה כשחזרתי למקום שלי.
ואז ספתא.
יצאתי מוקדם כי אני מתעורר בשעות מוזרות עכשיו אז מגיע לי.
אז הלכתי לבקר את ספתא.
כשספתא שלי שואלת מי זה ואני אומר אני אז היא לא שואלת מי זה, היא כבר יודעת.
אז ישר היא דחפה אותי למטבח ואז היא הוציאה אותי משם רק כדי להראות אותי לסבא שלי ולצעוק עליו שהוא רק אומר שלום ושאני נראה נורא מסכן ושהוא ידבר איתי אחרי שאני אוכל.
כל זה עוד לפני שאמרתי לה שלום או נתתי לה נשיקה.
צלחת של קובה אדומה, ואורז.
טוב, זה לא מדוייק.
ערימה של קובות אדומות עם סלק שהצלחתי לגלות רק אחרי חפירות ארכיאולוגיות נרחבות בשממת האורז.
שממת האורז זה גם תיאור לא מדוייק אלא אם מחשיבים את שטפון הרוטב כשממה גם.
וזה אחרי שאכלתי סנדביץ' עם חביתה בעבודה ואז גם סנדביץ' עם חצילים וביצה קשה.
אחרי שהצלחתי לסיים את הכל הגיע הקינוח.
פיתה עמוסה בקציצות מטוגנות.
כשהייתי קטן כולם קיבלו ארטיקים או שוקולדים.
רק אני קיבלתי פיתה עם קציצות וחצילים וסלט ופרוסות של ביצה קשה לקינוח.
ספתא שלי לקחה את הרזון שלי כפרוייקט אישי ועד היום היא בוכה בגללי למרות שאני כבר לא הכי רזה שבעולם.
ברוח היום לא הייתי מתנגד לעוד קצת משקל על האופנוע.
איזה רוח כיפית.
עושה לי חשק להתכרבל חזק חזק בתוך הבגדים ולהריח אותה.
יש תחושה של הנאה באוויר.
אושר מענג.
נעים לי.