עוד לא בטוח... נראה...

אני חולה.
אבל שלא כמו בפעמים האחרות את הפעם הזו אני מקבל באהבה.
הגוף שלי מתנקה.
מנקז מתוכו רעלים.
כבר הרבה זמן אני תוהה מתי הגוף יחליט שדי ומספיק.
פחות מדי שעות שינה.
פחות מדי אלכוהול.
פחות מדי חברים.
פחות מדי מעצמי.
תמיד כשאני צריך להתקדם הוא מכאיב לי ברגליים.
אני יורד מהמדרכה והקרסול הימני מאבד את האחיזה שעד לפני רגע היתה יציבה להפליא.
מתורגל אני מרים אותו במהירות שלא יתעקם משתדל לשמור על כפות הרגליים הסדוקות שלי עם האצבעות השבורות שלא יפגעו.
הקרסול השני מאבד אחיזה ואני נעצר עם הברך בכביש.
הכאב נודד עד למפרק הירך ונעצר שם.
מסרב לעבור את הרגל.
"הגיע הזמן" הוא אומר לי.
"אני יודע".
אני שולף מהתיק שני גלילים של טישו רך ומניח אותם על השולחן לפניי.
כשהענן נשבר לשבריר שניה והגשם משתיק לרגע את קולות העולם האף שלי מתחיל לטפטף.
יום ארוך וארבעה גלילים אחר כך אני כבר בבית ואחרי תה ראשון.
מחכה למים בדוד שירתחו.
מתגעגע לימים שהפיג'מה היתה יוצאת מהמייבש חמה וריחנית.
לספה הישנה שלי שהיתה ארוכה מדי לתנוחה ההיא וקצרה מדי לתנוחה הזו ונפלאה לגמרי כשהייתי מתכרבל עם השמיכה והנרות ושר לי בלילה עם המוזיקה.
דוד מצ'וקמק.
אני צריך דירה חדשה.
ומייבש וספה, גם.