עוד לא בטוח... נראה...

"אולי תיקח את ספתא וסבא?"
"אין לי בעיה חוץ מזה שאין לי קסדה נוספת"
דוד שלי עושה מהר חושבים ונסוג באלגנטיות.
אולי בשנה הבאה.
חמש עשרה שנה הן לא מדברות, הדודות שלי.
לקראת חג הפסח הם החליטו שספתא וסבא שלי עומדים למות אז צריך לעשות פסח אחד עם כולם.
זו תהיה גם יריית הפתיחה שתסמל את המירוץ לחלוקת הזהב של ספתא שלי.
עשרה צמידים בערך ועוד איזו טבעת או שניים.
את השרשרת עם הלב הם כבר לקחו.
את סבא שלי הם כבר הרגו כשמכרו לו את החנות כי הוא "זקן כבר".
תמיד חשבנו שהוא ימות עם הפטיש ביד.
הגוף שלו עדיין חי.
לפעמים הוא מתעורר ונזכר איך פעם היה טוב, כשהוא עבד, איך הוא היה בריא.
הוא אף פעם לא היה בריא, אבל הוא עבד ובשבילו זה היה בריא.
ספתא שלי מגנה על הזהב שלה כמו נמרה.
היא לא רוצה לגמור כמו סבא שלי.
הולך להיות מעניין הלילה.
אני אביא את היין.