עוד לא בטוח... נראה...

דווקא יצאתי בזמן ועדיין איחרתי.
מי שהמציא רמזורי משקל צריך לקבל מכות.
ולא מהסוג שעושה נעים.
כולם כבר היו ישובים כשהגעתי ופיספסתי את הקידוש, לא הבנתי למה צריך קידוש של יום שישי באמצע שבוע אבל אחרי שהתברר שאבא שלי מקליט הכל ש"ישאר מסבא משהו" הבנתי.
סבא שלי שר את ההגדה והפריעו לו קצת.
אז מה אם הוא שר כל דבר פעמיים כי הוא לא תמיד זוכר להעביר דף.
אז מה.
כשהגיעו לקטע של העבדים כולם רבו מי יקרא אותו.
זה היה כלום לעומת ההמולה הגועשת לגבי מי יקרא את רשע.
אני בן שלושים ושלוש וחצי וזו הפעם הראשונה מאז שאני זוכר שלא קראתי בהגדה.
רק בלב.
צועק את "שנאמר" כמו שצריך כי מה לעשות, בראשית היתה המילה.
ככה אני מאמין.
אבל רק בלב, במקום שלא רואים ולא שומעים כל כך.
מאובק שם.
אבא שלי החליט שאסור לי לשתות, משום מה.
אני חושב שהוא התרגש.
יותר מדי.
קצת אחר כך אני אסביר לו שאם זה הסדר האחרון של הסבא שלי אז אני אשתה ותודה על הדאגה לאיכות הרכיבה.
סבא שלי נראה פורח, בכלל לא מודע לזה שהבנים שלו החליטו שהוא עומד למות.
כל פעם הוא מציב לעצמו יעד אחר כדי לחיות עד אליו.
עד הבר מיצווה של זה, עד החתונה של ההוא.
בת הדודה האהובה שלי הביאה לכל משפחה כרטיס גירוד אחד.
מסתבר שאני משפחה משל עצמי כי קיבלתי אחד לבד.
גם הייתי היחיד שזכה.
ארבעים שקל.
"אבא, אני עושה סאדו מאזו ולא כתחביב, אם היא לא בקטע אז תודה אבל לא תודה".
"חבל מאוד, כי היא עשירה והיתה יכולה להחזיק אותך יופי יופי"
הדודה שלי שאירגנה את הכל מאחורי הקלעים.
קיבינימט עליי איך אני נותן להזמנויות כאלה לחמוק לי מבין האצבעות.
בדיוק כמו עם ההיא מניו יורק שהתחננה כל פעם לשלוח לי כרטיס טיסה, רק שאבוא.
אבל לא, אני צריך לקנות את הכרטיס שלי בעצמי.
בסוף לא טסתי.
מסתבר שגם דודה שלי יודעת, בעקיפין, לתת טיפים עיסקיים.
אני צריך להתחיל לנקות אזניים יותר, נראה לי.