עוד לא בטוח... נראה...

"שלום אדון סדרן יקר"
בהתחלה קצת התנגדתי אבל אז קראתי באתר שלהם שמחלקים חולצות לסדרנים ורוח ההתנדבות פיעמה בי בעוז.
רציתי לכתוב על החודש האחרון.
על הפוסטים שרצו לצאת והעייפות שהכריעה אותם לאבדון חושי בתוכי.
על זה שאני מקווה שהם לא נעלמו ופעם יצאו שוב.
על החלומות המוזרים, עדיין.
פעם בכמה זמן כבודי מוציא את האצבע מהתחת ומחליט שהגיע הזמן להתערב בחיים.
היום היה יום אחד שכזה.
לא רק בגלל החולצה, שלא קיבלתי, אגב. אולי כי איחרתי ולא הייתי סדרן.
אבל זה לא משנה כי הייתי מוכן, וזה מה שחשוב.
אני רוצה חולצה, את שומעת?
קוראת, אם נדייק.
המשטרה היתה נפלאה ואני לא חושב שמבטיחת החולצה בכלל יודעת מה הלך ברחבי ירושלים כשהיא היתה עסוקה בלנהל את כל העולם ואחותו, שלא צלעה היום, אגב.
היה מצעד קטן ואינטימי כמו שפעם היו אלו של תל אביב.
הייתי יכול לכתוב כאן הרבה.
על מחוות קטנות וגדולות של אנשים שלרגע גרמו לי להרגיש קצת, שוב, אנושי ושאיכפת לי בכלל. שוב.
על החבורה הנפלאה שליוותה אותי.
גם על סרבנית הפיפי הקופצנית.
בנות שצריכות להשתין זה כיף היסטרי.
ונכון שלא צעדתי בגלל כל הסיבות שיש ורק חלק אבל נהניתי מאוד והיתה אווירה של אושר מחוייך שעשה נעים במקום שכזה בגוף שרק חיוך של אדם אחר יכול לגרד את הצורך.
מצעד קטן ואינטימי.
ואושר.
כזה שמהודק בקצוות ומקופל היטב כמו המפית שאמא שלי היתה מכניסה לי לשקית של האוכל כשהייתי קטן והייתי פותח את הקיפולים שהיא ידעה שאני אוהב והיה ריח של כביסה נקיה ושל בית.
נעים.
אחר כך אכלנו המבורגר לא רע והצלחתי שלא להכריח את מבטיחת החולצה לסיים את כל הפיצה.
איכשהו, התאפקתי.
מסכנה, בכל זאת, מצעד שלם על הכתפיים שלה.
בתמורה היא לקחה אותי לשתות תה כדי שאולי לא ארדם בנסיעה חזרה.
היא רצתה סיפור של לפני השינה ואני שלפתי מתוכי את עצמי.
חלקתי איתה מעט את הפקעת הזו שהיא אני.
היא מקשיבה היטב.
ואומרת דברים נחמדים.
וגם קשים.
ומכאיבים, לפעמים.
ואני אוהב אותה על זה.
גם דברים שאני יודע, נראים מעט שונה באור שהחיוך שלה מטיל על חיי.
"תודה על יום נפלא וערב מקסים".
"תודה שבאת".
תמותי, בסדר?
את והנימוס הפולני המדוייק שלך.
בעינויים קשים ומענגים ובעוד הרבה מאוד שנים מספקות.
ואני יודע שלא הבטחת חולצה אבל כתוב באתר ואת עומדת מאחורי הדברים שכתובים ונידבת אותי.
זהו.
נראה לי שמדיום בכחול יספיק בהחלט.