חוויות

לא מזמן אמרתי שאני לא באמת מרגישה שאני נהנת מהחיים כמו שאמורה להנות, שאני לא אוהבת אותם כל כך.
בתגובה, קיבלתי עצה לפעול בשיטת הסמיילים, בכל יום שרע לי אני מסמנת ביומן סמיילי עצוב, ובכל יום שהיה לי בו משהו טוב או שמשהו גרם לי לחייך, אני מסמנת סמיילי שמח. וככה יש לי מדד.
אני מרגישה שגם בימים שבהם מחייכת, ההרגשה הרעה מעפילה עליהם מהמון המון סיבות.
בחישוב מהיר, 365 ימים בשנה כפול 24 שנים זה יוצא 8760 סמיילים עצובים, פלוס- מינוס. מפאת חוסר מקום לא אתחיל לסמן 8760 סמיילים עצובים, אבל באופן היפותטי נניח והם שם.

אני יודעת שהכל תלוי באיך שאני בוחרת לקבל את הדברים ולהתמודד איתם, ואני יכולה לבחור להעביר הלאה ולחייך או לשקוע בתחתית.
בהמשך לפוסט על האבא הבוהמי הדפוק, והאמא שניסתה להתמודד איתו ולדאוג לעצמה, מעולם לא הייתה לי דמות שתלמד אותי להתמודד עם דברים, ומעולם לא היה לי מישהו שישמש כדוגמה, אז כיום בגיל 24 אני צריכה ללמוד איך עושים את זה, אני מוכרחה להגיד שזה בכלל לא קל.
בעבר,בימי החטיבה והתיכון גם כשהיה לי רע, זה היה מתחלף מהר בטוב, אבל בגילאים ההם לא חושבת שלקחתי את הדברים והחיים ברצינות מדי.
וכיום, אני שוקעת בתחתית, לאט לאט.
אני עולה טיפה ואז נופלת. כעבור כמה זמן עולה עוד קצת, קצת יותר, ואז שוב נופלת וכן הלאה וכן הלאה...

אני רוצה להיות מאושרת, מכל הסיבות, אני רוצה להחזיר לעצמי את שמחת החיים ולחזור לחייך.
אני רוצה להרגיש במהלך היום שאני אוהבת את עצם קיומי.
אני רוצה לסמן בכל יום סמיילי שמח ורק מדי פעם עצוב, כי הרי לא יכול להיות טוב כל הזמן.
השאלה היא, איך אני מביאה את עצמי לשם...