השעה 9 בערב, יושבת במשרד של הבוס. רושמת מספר דברים, מעשנת סיגריה תוך כדי.
הוא יושב מולי, מעבר לשולחן, שומעת אותו ברקע, אותו מסע השכנועים, "רק לילה אחד, זה כל מה שאני מבקש",
"זה לא ישפיע בשום צורה שהיא על יחסי העבודה בינינו, כשתצטרכי לקבל על הראש, תקבלי, ואת יודעת שאעזור לך בקידום בזכות העבודה שלך", " את יודעת כמה אני נמשך אליך", " אני חייב לילה אחד איתך"," אף אחד לא ידע",
אותו התסריט הקבוע, שמעתי אותו כבר מספר פעמים,
הפעם התווסף משפט חדש: " אני הגעתי למצב שבו חושב עליך בכל לילה לפני שנרדם, אני לא רוצה להתחנן...בבקשה תשקלי".
אני שומעת את כל המילים הללו, הן חולפות מאוזן אחת, לשניה וממשיכות להן הלאה לאויר, זה משעמם אותי, לא מרגש בכלל, זה דווקא פאתטי, לראות את הבוס שלך, אותו הבוס האסרטיבי והכריזמטי יושב מולך סמוק, מבוייש, מתחנן ללילה אחד, מתחנן לשמוע "כן".
"התשובה שלי היא אותה התשובה, דעתי לא השתנתה, וזה עדיין לא", אני עונה לו תוך כדי הכתיבה.
הוא ממשיך בשלו, התחנונים, ההתרפסות, המבט- מלא ההערצה והכמיהה, עדיין מקווה שאשנה את דעתי.
אני מרגישה כיצד החולשה משתלטת, ההתעטשויות לא נפסקות, הגרון מתחיל לכאוב וכן גם העצמות.
אני אומרת לו לילה טוב, והוא משחיל " תחשבי חיובי".
מזה שלושה ימים אני חולה, באמת תהיתי מתי אהיה חולה, זה לא קורה הרבה. הגרון כואב, האף דולף, להקת תופים התנחלה לי בראש, הגוף חלש ועייף, בנוסף לזה גם נתפס הצוואר, וכל התעטשות מרגישה כמו גרזן על הצוואר.
חייבת להמשיך בשיגרה, להיות מרוכזת, ממוקדת, לא יכולה לתת לעצמי לשקוע במחלה ובדכאון.
נ.ב-
שיר מקסים שכרגע מתנגן לו:
מים עמוקים בביצועו של אסף אבידן בהופעת מחווה למאיר אריאל:
אהובתי כמו ארץ מדבר
לא מתמסרת קל לי בכלל
להצגות שלי היא לא קהל
אפילו שרוצה אותי כבר
דוחה כל גינונים של מחזר
דווקא אז אני אוהב אותה יותר
אהובתי כמו ארץ מדבר
יש בה ניקיון בוהק וצח
כשאם אני מעט מלוכלך
אפילו שרוצה אותי כבר
לא תיתן להתקרב לא תעטר
דווקא אז אני אוהב אותה יותר
דווקא אז אני אוהב אותה יותר
היא לא אוהבת כשאני מדבר
היא אומרת שאני משקר
אפילו בשתיקה
כמו לא שווה אפילו יריקה
היא בטח לא שוכחת
ועדיין לא סולחת
בימים ארוכים ארוכים
כבר מזמן הייתה עוזבת
אלמלא הייתה חושבת
שתמצא בי מים מתוקים
אהובתי כמו ארץ מדבר
דוקרת כצור צורבת כעקרב
חודרת לעצם כרוח כדים קרה
אפילו שרוצה אותי כבר
מייבשת אותי לראות אם אשאר
דווקא אז אני אוהב אותה יותר
דווקא אז אני אוהב אותה יותר
דווקא אז אני אוהב אותה יותר
דווקא אז אני אוהב אותה יותר
לפני 16 שנים. 16 בנובמבר 2008 בשעה 20:20
