אתמול בבוקר נסענו כמה חברה מהעבודה לאצ'קלונה לבי"ח ברזילי לחלק חבילות שי לילדים. בהגיענו לבית החולים, איך שירדנו מהאוטו בחניה, תפסה אותנו האזעקה.
התחלנו לרוץ לעבר קיר למצוא מחסה, האחד רץ לימין, השני לשמאל, כל אחד רואה את השני רץ לכיוון אחר ומתחיל לרוץ לכיוונו, אז הראשון רץ לשמאל והשני לימין. אם זה לא היה עצוב, זה יכול היה להיות מחזה נורא משעשע.
נגמרה האזעקה, ה"בום" לא הגיע.
נכנסנו לבית החולים, למחלקת הילדים, למעון לילדי עובדים, למעון ויצו, למחלקה האונקולוגית. חילקנו לכולם חבילות שי, וממתקים וקרמבואים, כמובן שהאחיות לא נשארו פראייריות והעמיסו ארגז קרמבואים לעצמן.
זה עשה חמים בלב לראות את כולם מחייכים ולחזק ולעודד אותם. העלה לי כמה דמעות בעיניים.
מהפעוטות היה הכי קשה להיפרד, כל כך קטנים ותמימים, לא רציתי להוריד אותם מהידיים.
לאחר שעשינו לעצמנו בוק עם כל מי שנכח במקום, הלכנו לכיוון האוטו. שוב פעם, בחניה תפסה אותנו האזעקה, הפעם כבר היינו מנוסים, רצנו כולנו לאותו הקיר.
דקה עומדים צמודים לקיר, דוממים ולא נושמים.
שוב פעם, האזעקה הסתיימה, ה"בום" לא הגיע.
נסענו לבית אחיו של אחד מהחברה לקפה ועוגה, העברנו שעה. לאחר שנסענו, הסתבר שמספר דקות אחרי שעזבנו, ה"בום" הגיע,
מטרים ספורים מאותו הבית.
מזל, לא?
לפני 15 שנים. 14 בינואר 2009 בשעה 10:26
