חוויות

התחלתי את הערב ב"אושי אושי" במרינה בהרצליה, עם כמה חברות, לרגל יום הולדתה של אחת מהן.
גוורץ, הר של סושי ועוד מיני פירות ים וכמה וניליות שמלוות אותי מכיתה ו'.
בדקתי את השעון כל 5 דקות, עד שהגיעה השעה 21:30, התנצלתי יפה, שילמתי את החשבון והסתלקתי לכיוון ההופעה.
אספתי את אם כל המלחמות בשינקין, החננו את הביצ'מוביל בחניון ולאחר כמה דקות של הליכה מהירה לצרכי התחממות הגענו לפרילנד.
פגשנו כמה מוכרים, קישקשנו ואז התחילה ההופעה.

ביגוס עלה, חתיך כהרגלו, מלווה בגיטרה ויחד איתו, עדי ז. גדול מלווה בחלילים וכינור וקלידים.
הוא שר מדהים, הוא פרפורמר מצוין ובגירסה האקוסטית הוא בהחלט מחמם את הלב.
בשלב מסויים, לאחר כמה שירים התחלתי להרגיש את כדור החנק עולה מהבטן, אל בית החזה ונתקע לו בגרון, נלחמתי בו,מאוד, אך כשהגיע השיר האחרון וזיהיתי את הנעימה בהתחלה, באותו הרגע כבר לא הצלחתי להאבק בו יותר.הוא שר את השיר שכל כך אהבתי, אהבתי את המקור ואהבתי אף יותר אותו מבצע את השיר, פורט על המיתרים, במרפסת בפלורנטין אחר הצהרים עם כוס משקה ליד.
בית, פזמון,בית,פזמון- ''The power of love'', by Frankie goes to Hollywood, ואני כבר לא רואה כלום, מרגישה שמביטה על הבמה מתוך בריכה, מתחת למים עם עיניים פקוחות, העיניים מתמלאות בדמעות ואני במאבק נוראי לעצור אותן.
אולי זה בגלל הלחן, אולי המלל, אולי השירה שלו, הקול שלו, אולי בגללו, אולי אלה הגעגועים אליו, אולי המצב באופן כללי...... לא יודעת, מה שכן, באותו הרגע הפשיר לו הקרחון שהתחיל להצטבר לו בתקופה האחרונה בתוכי.

ההופעה הייתה מרגשת, נעימה לאוזן ונעימה ללב. ביגוס הדהים בשירתו ועדי ז.גדול בנגינתו, החלילים והכינור, הכל היה מושלם.

בדרך חזרה, הדיסק של ביגוס התנגן במערכת, ואני ואם כל המלחמות קרענו את מיתרי הקול בשירתנו האיומה. הורדתי אותה בדרך והמשכתי את הנסיעה צפונה לבד עם ביגוס ברקע.
הדיסק הסתיים והחזרתי אותו אחורה, להתחלה.
הגעתי לשיר "קצה המסלול", שוב, הברז נפתח, המאבק היה מיותר ונתתי לזה לצאת החוצה,
עד תום המלאי.

לילה טוב.